ראשון לציון על ביצה קלז

בשבת כטלטלו בחול כו' ונמצא שלא שבת ועוד כשיקרה ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהם מעט ויבא לידי מלאכה עכ"ל הרי דאיסור טלטול כלים שהם מוקצים המיחוש בהם שמא יעשה מלאכה הנעשית בהם והוא אומרו כאן ויבא לצוד

דף י' גמרא עד כאן לא קאמרי ב"ש הכא אלא כיון דמוקצה כו' ע"כ בש"ס מפרשי' לפלוגתייהו דב"ש וב"ה דב"ש גזרי דלמא ממליך וב"ה לא גזרי דלמא ממליך אבל לכ"ע ליכא מוקצה דהא ב"ה נמי בעו דיאמר זה וזה אני נוטל ובהכי אפי' ב"ש נמי מודו דליכא מוקצה אלא דמצריכי נענוע מחשש ממליך וא"כ מאי קאמר הש"ס לסברת ב"ה כיון דמוקצה באומר זה וזה כו' הלא גם ב"ש מודים דאין כאן מוקצה וי"ל דה"ק כיון דמאי דאנו באין לדון עליו הוא באיסור מוקצה לא חיישינן באיסור זה חששא רחוקה דלמא ממליך ומטלטל המוקצים די שנצריכהו להסיר המוקצה ודי שיאמר זה כו' ועכ"פ דברי הש"ס דחוקים ומיסתברא כדעת ר' יוחנן דאפיך לבית הלל במקום בית שמאי וכדכתיבנא שהיא דעת הרמב"ם ז"ל

שם גמרא דלמא אתי לאמלוכי ע"כ פי' רש"י בי"ט בשיקח מה שהזמין בלא נענוע והו"ל טלטול שלא לצורך דברי רש"י ז"ל צ"ע דהא כיון דלאו מוקצים נינהו אין איסור בטלטולם כיון דאי בעי שחיט ואכיל להו. והרמב"ם כתב בפי' המשנה וז"ל שמא ימלך ולא ירצה לקחתם ואחר הכנס' י"ט ימלך שנית ויקח אותם והם מוקצים עכ"ל פי' דבריו דהחששא דממליך לא אחר הכנסת י"ט בזה ודאי דליכא שום מיחוש והרי הם כפתו וכפירותיו המזומנים אצלו אלא דהחששא היא שמא ימלך קודם י"ט ובין השמשות מוקצים נינהו ואיהו חשיב דהזמנה ראשונה שעשה כשאמר זה וזה אני אוכל אינה מתבטלת במחשבה שניה הגם שהיתה קודם הכנסת י"ט

ע"ב מתני' זמן שחורים כו'. כתב הרמב"ם בפ"ב מהי"ט וז"ל זמן שחורים וכו' שאני אומר אותם שזמן פרחו ואלו אחרים הם וכל ספק מוכן אסור ע"כ. ממה דקאמר הגמרא לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב כו' ומשני בדף משמע דוקא מהאי דאיכא רוב וקרוב דבזה מכרעא מלתא דאתו מעלמא אבל בלאו האי טעמא אי לא הוי אלא ספק לא אסרינן ודלא כרמב"ם וי"ל דהש"ס מהדר לאוקומי מתני' דהכא ככ"ע אפי' לרשב"ג דסובר ספק מוכן מותר כדקתני מתני' לקמן וטעמא דמהדר הש"ס לאוקומי מתני' ככ"ע משום דאל"כ ונפרש מתני' דהכא מטעם דהוי ספק מוכן אם כן הכא סתם לן רבי בספק מוכן אסור ובתר הכי מייתי מחלוקת ת"ק ורשב"ג והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת להכי מפרש לה תלמודא דאתי ככ"ע ובספק מוכן לא קא מיירי אלא מטעם הלך אחר הרוב וקרוב ובזה ליכא מאן דפליג אבל בהיכא דלא הוי אלא ספק בעלמא וכגון דלא הוה רוב בסביב אלו שהכין לא שמעי' מהאי משנה דאסיר גם לא שמעינן דשרי דסוף סוף לא התנה התנא דבעי' דאיכא רוב במוקצים ובמתניתין שבדף כ"ד מייתי פלוגתא בהכי ורמב"ם ז"ל לפום מאי דאסיקנא דס' מוכן אסור נגע בטעמא דזמן שחורים כו' משום ספק מוכן כי היכי דאסרי' אפי' ליכא רוב כו'

שם גמרא לימא מתני' רבי היא וכו' בהאי פלוגתא דרבי וחכמים מצאתי להרמב"ם שכתב בפ"ו מהל' מעשר שני וז"ל האומר לבנו מעשר שני בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הרי אלו חולין א"ל הרי שם מאה ומצא מאתים השאר חולין הרי שם מאתים ומצא מאה הרי היא חולין הניח מאה ומצא מאתים או מאתים ומצא מנה אפי' בב' כיסין הכל חולין עכ"ל קשה אמאי חלק הרמב"ם שבאמר לבנו אמר מאה ומצא מאתים השאר חולין דמשמע דמנה ודאי מעשר ובהניח מנה ומצא מאתים אמר הכל חולין ולזה י"ל דשאני אמר לבנו דמצי' למימר דאיהו נמי הכי קאמר ליה במאתים שיש במקום פלוני יש שם מנה של מעשר שני משא"כ בהניח מנה ומצא מאתים ומצאתי משנה בפ"ד דמעשר שני וז"ל האומר לבנו מעשר בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הרי אלו חולין האומר מאה ומצא מאתים השאר חולין מאתים ומצא מנה הכל מעשר ע"כ. ב' חלוקות הראשונות של המשנה פסקם הרמב"ם ז"ל כדברי המשנה אבל חלוקה השלישית של אמר לו מאתים ומצא מנה שכתוב במשנה הכל מעשר כתב הרמב"ם הכל הם חולין גם מ"ש הניח מנה כו' הכל חולין הוי דלא כסתם משנה דקתני הכל מעשר ודבר תימה הוא דיפסוק דלא כסתם משנה. והרב כ"מ כתב וז"ל וטעם רבינו משום דתניא בפ"ק די"ט וז"ל הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכ"א הכל חולין עד כאן והלכתא כחכמים ואע"ג דבפרק החולץ אמרינן סתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דפ"ק דביצה טרחי אמוראי לאוקומי מתניתין כחכמים משמע דהכי הלכתא ולא כסתם ע"כ דברי הרב ז"ל נפלאו ממני וכי בשביל דתלמודא בעי לאוקומי מתני' ככ"ע אמרי' דדחו למאי דקי"ל הלכתא כסתם משנה ואוכיחך ואערכה לעיניך דכוותה דהאי מלתא דקאמר הש"ס בפסקא שלמעלה וז"ל לימא מתני' מסייע ליה לר' חנינא דאמר כו' רוב וקרוב כו' ומשני כדאמר אביי בדף (הנזכר) ע"ב הרי דטרח תלמודא לאוקומי מתני' דלא כר' חנינא וקי"ל אחר האמת הלכתא כר"ח שכן כתב הרי"ף וכן פסק הרמב"ם אלא ודאי דהגם דהלכתא כוותיה טרח הש"ס לאוקומי מתני' ככ"ע. וגם הרא"ש בפ' לא יחפור כתב וז"ל והגם דאותביה ר"ז לא משום דפליג עליה אלא לברר דבריו ע"כ. מוכח דסובר דהלכתא כר' חנינא וגם להדיא בש"ס התם מסיק דרב ושמואל כולהו אית להו דר' חנינא א"כ ליכא מאן דפליג עליה דר"ח ואף על פי כן טרח תלמודא לאוקומה אפי' תימא דלא כר"ח וה"נ דכוותה וצ"ע לדברי מרן. ולדידי חזי לי טפי למימר דכיון דלא אשכחן מאן דפליג אדרבנן בהא מלתא אלא רבי הוא דקאמר במנה ומצא מאתים או להפך המנה הנשאר מעשר בהא מלתא לא אזלינן בתר סתמא לומר הלכה כסתם משנה וטעמא דמלתא דכלום טעמא מאי אמרינן הלכה כסתם משנה הוא משום דישרו בעיני רבי דברי החולק ושתף דעתו עמו והו"ל רבים ופסק כס' זו משא"כ בכה"ג דנתגלה לנו דהוא לבד הוא דאמור להא מלתא הגם דישרה בעיניו וכתב לה בסתם לית הלכתא כוותה כיון דקחזינן דסברא יחידאה היא ורבים פליגי עלה

דף י"א גמרא היכי דמי אלימא במפורחים ולא במדדין כו' לעולם באין קן תוך חמשים אמה וכגון דקיימא בקרן זוית כו' ע"כ הרי"ף ז"ל השמיט כל פסקא זו ורבי' מהרי"ק בב"י כתב ולא ידעתי למה כו' עכ"ל. ואולי דסובר הרי"ף דהש"ס דטרח לישבה הוא משום דבעי לאוקומה למתני' אפילו אליבא דמאן דאמר ספק מוכן שרי וכדכתי' לעיל בדברי הרמב"ם אבל אחר האמת למאי דקי"ל ספק מוכן אסור איכא חידותא דדינא בדין אם אין שם אלא הם הרי אלו מותרין לו' דהגם דס' מוכן אסור הכא שרי והגם דליכא קן תוך ן' אמה סד"א דלמא איניש מייתי ליה ואיתרמי ואתי וכיון דהוו רובא דעלמא הגם דאיכא קרוב קמן אמינא דבכה"ג שקילי קרוב ורוב דעלמא דליתיה קמן ונכנס בגדר ספק קמ"ל כיון דלא הוי ספק שקול שרי והש"ס לפי דסובר דמתני' קיימא אפי' תימא ספק מוכן מותר להכי מקשה שפיר פשיטא דשרי ולא מצי לשנויי כדשנינן וא"ת סוף סוף אמאי לא השמיענו דבר זה דבקאי בקרן זוית לא אתי ואפי' תוך ן' אמה ונפקא לענין דינא בהיכא דקיימא בקרן זוית לשרויי הגם דאיכא שובכים תוך ן' אמה י"ל דסובר הרי"ף דמלתא פשיטא היא דמאי דתנן בפרק לא יחפור תוך ן' אמה של בעל השובך לס' ר' חנינא דאמר הלך אחר הרוב טעמא הוי משום דאין הגוזל מדדה טפי מחמשים אמה כדאמרי' התם. ולהכי תמצא שהשמיט הרי"ף התם בפרק לא יחפור הא מלתא דאין הגוזל מדדה טפי מחמשים אמה משום דסמך דמשתמעא מלתא ממה דכתב הלכה כר' חנינא והא נמי מלתא דפשיטא היא דהוי טעמא משום דעד גבול זה חזי לקיניה וממילא משמע דאי הוי בקרן זוית אפילו תוך חמשים לא אתי אלא דתלמודא הכא מחמת שנדחק מטעמא דכתיבנא אמר