ראשון לציון על ביצה קלה

דלא מחלקינן לומר מוכן לזה לא הוי מוכן לזה דאי הוה ס"ל לחלק בין ודאי לספק לא הוה ממציא ליישב הברייתא גזירה חדתא דלא אשכחן לה בדוכתא אחריתי אלא מכח דלא אשכח ליישב הברייתא אלא בהכי שמע מינה דלא מחלק בין ודאה לספיקא והגם דאיכא למימר אפשר דלא סבירא ליה במוכן סתם לומר דלא הוי מוכן אלא לודאי אבל בהיכא דהוי מוכן להדיא לודאי אפשר דיודה דלא הוי מוכן לספק כרבא עם כל זה סובר הרמב"ם דאי הוה עביד שום חילוק בהכנת עפר לומר מוכן לזה אינו מוכן לזה הוה מוקי לברייתא הכי דס"ס איכא הדרגה ביניהם ולימא דתנא דברייתא ס"ל הכין אלא ודאי דסובר דאין לחלק בהכין כלל

תו שבתי להעמיק בהא מלתא ואראה דאין הדרגה בהכין לודאי מהכין סתם לומר לסברת רמי דבהכין סתם הוי מוכן לספק ובהיכא דהכין לודאי לא הוי מוכן לספק דהנה צריך אתה לדעת דמאי דאנו אומרים הכין לודאי אין הכונה שאמר דאינו מכינו אלא לודאי לאפוקי לספק אלא הכונה שלא היה בדעתו בשעת הכנתו אלא לודאי אבל הספק לאו אדעתיה ואה"נ אם היה בא לדעתו בשעת ההכנה היה מכין לו. ומהשתא נשכיל בדינא דאפר כירה דאמור ביה רבנן אפר כירה מוכן הוא שהכוונה היא שאפילו לא הכינו אדם אעפ"כ מעצמו מוכן הוא וטעמא הוי משום דלא מקצי איניש מאי דחזי ליה ולא אסרו אלא אפר שהוסק בי"ט מטעמא דהוי נולד וכיון שכן נחזי אנן במאי דקמן במי שהכין לודאי דהיינו מי שמילא קופת עפר לעשות בו צרכיו שהם ודאין אצלו ולא שלל להדיא מה שיזדמן לו לעשות מהספק כשיזדמן לו הספק יהיה אותו העפר שהכין לודאי כאפר כירה שלא הכינו כלל ואנו אומרים שיהיה מוכן לספק כמו כן עפר זה יהיה ג"כ מוכן לספק בשלמא אי אמרינן דמאן דסבר באפר כירה דדעתו על הודאי ואין דעתו על הספק סבר נמי דכוותה הכין לודאי אינו מוכן לספק אלא מאן דסבר דמן הסתם דעתו גם על הספק א"כ כשהכין לודאי נשאר הספק בסתם שהרי גם באפר כירה לא גילה דעתו כל עיקר למידי אפילו לודאי אלא שאנו אומרים דעתיה דאיניש אכל מאי דחזי ליה ה"נ אמרינן דמאי דלא גילה בו דעתו דדעתיה דאיניש אכל מאי דחזי ליה ומאי דלא הכין לספק משום שלא בא בדעתו בשעת הכנתו אלא הודאי ואנן סהדי דאי שיילינן ליה אי אתרמי ליה מלתא שאין בדעתו מאי ואמר אמן אי חזי ליה לעביד וכיון שכן לא הוי הא מלתא דהכין לודאי הקצאה לעפר זה שלא יכסה בו אי איתרמי ליה מלתא דלא ידע לה השתא ודוק היטב. ולפום הא מלתא מתיישב הש"ס על נכון מאי דאמר ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה בשלמא אי אמרינן דהכין לודאי אסור לספק עדיף חידותא דדינא דאסור לספק מחידותא דדינא דאפר כירה דאינו מוכן לספק ולפחות שוים אתי שפיר מאי דקאמר הש"ס אזיל לטעמיה דאמר התם דהכין לודאי דלפום הא מלתא יצא דין זה ג"כ באפר כירה דלא הוי מוכן לספק אלא אי אמרינן דחלוקת הכין לודאי אפי' מאן דמודה בה יחלוק בדין הכנת אפר כירה דהוי מוכן גם לספ' כדבעינן למימר בדעת רמי דלא בעי לאוקומי טעמא דברייתא כדרבא דאפר כירה דעתו על הספק ואעפ"כ יודה בהכין לודאי דאינו מוכן לספק א"כ מאי קאמר הש"ס ואזדא לטעמיה דמי תלה זה בזה אלא ודאי כדכתיבנא דמאן דסבר הכין לודאי אינו מוכן לספק יסבור ג"כ באפר כירה דאין דעתו על הספק וכיון דרמי בריה דרב ייבא לא סבר באפר כירה דלא הוי מוכן לספק מדאצטריך לטעם התרת חלבו. ממילא אתה למד דלא סבר נמי להכין לודאי דלא הוי מוכן לספק וכיון דהרי"ף ז"ל והרמב"ם פסקו כרמי לזה השמיטו כולה מלתא דרבא. אלא דפש גבן לידע טעמייהו דפסקי כרמי הנה בהא מלתא איכא חומרא וקולא לדעת רבא וחומרא וקולא לדעת רמי חומרא לדעת רמי דאפי' הכין עפר לכסות דם כוי אסור לכסותו משום גזירה משא"כ לדעת רבא דאם הכין לכוי שרי לכסות וקולא לדעת רמי לגבי צואה דאם הכין לדם צפור שרי לכסות בו צואה משא"כ לדעת רבא דאסור וכיון שכן ליכא לאכרועי מכללא דדינא דספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא וטפי נראה לומר דאין הלכה כרמי מטעם דרבא דהוה מאריה דתלמודא טפי מרמי. ותו דאמוראי טובא פליגי עליה כנהרבלאי ורבי זירא ור"י בר חמא דסברי במוכן לודאי דלא הוי מוכן לספק כדמשמע מפלוגתייהו

ונראה דטעמייהו דהרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כוותיה משום דברייתא דקתני אין מכסין דם כוי בהחלט משמע ולשינוייא דרבא משכחת לה שיכסה דמו במוכן לספק ואצ"ל למוכן לכוי עצמו ואמאי פסיק ותני אין מכסין ולדרמי ניחא והיינו נמי טעמא דתלמודא דמייתי מילתיה דרמי באחרונה לומר דהכין מסקנא דמלתא ואולי נמי דרמי הוי בתראה מרבא ומרבא ואילך קיימא לן כבתראי ולהכי פסקו הרי"ף והרמב"ם כוותיה ומהשתא מצינן למימר דנהרבלאי סברי וטעמייהו דאמרי הכין לדם עוף יכסה בו צואה הוא משום דסברי הכין לודאי הוי מוכן נמי לספק וכרמי והנהו אמוראי נמי דפליגי בכוי אי הוה כצואה מצינן לפרושי נמי מלתייהו עזה"ד לעולם לכולי עלמא הכין לודאי מוכן לספק ומאן דאמר כוי אינו כצואה סבר כרמי דטעמא דכוי הוא משום גזירת חלבו לזה אמר כוי אינו כצואה פירוש ואין לכסותו מטעם גזירת התרת חלבו ומר סבר לא שנא ולא גזרינן ומאי דמשמע מהש"ס דמפרש פלוגתייהו בדין מוכן לודאי לא הוי מוכן לספק היינו מקמי דחדית רמי הא מלתא דאיכא בכוי חשש התרת חלבו אבל בתר דאתא רמי וחדית הא מלתא דהתרת חלבו הדרינן לפרושי פלוגתייהו בדרמי וטעמא דקתני מלתיה בכה"ג כוי כצואה ולא אמרי להדיא חד אמר מכסין דם כוי וחד אמר אין מכסין נתכוונו בזה לומר כוי כצואה ומכסה ליה בדבר שאין בו משום מוקצה לכסות הצואה אבל אם היה דקר נעוץ לא יחפור ויכסה ומר סבר אעפ"י שיש לו עפר מוכן לצואה אעפ"כ לא יכסה דם כוי כדרמי

ומעתה ניחא לי מאי דקאמר רב יהודה וקתני לה במתניתין בדין אפר שהוסק בי"ט דהגם דאסור לכסות בו משום דהוי נולד אעפ"כ אם הוא חם שראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו מטעם דכיון דאי בעי להפך בו לצלות בו כו' וכמו שפרש"י התם הרי דהגם דלא הוי מוכן לכסוי כל עיקר דנולד הוא אעפ"כ כיון דחזי להפך בו לצלות בו ביצה לא אתקצאי ושרינן ליה לכסות בו ומינה מוכן לודאי מוכן לספק וה"ה מוכן סתם כל דלא הוקצה לדבר אחד לא הוי מוקצה לדבר אחר. ואולי דמכח זה פסקו הרי"ף והרמב"ם כרמי ולא כרבא אלא דסוף סוף קשה לי אמאי לא אותיב תלמודא מינה דמוכן לדבר אחד הוי מוכן לכל ואולי דלא חש להקשות כיון דלא קיימא מלתייהו. אי נמי סברי דשאני אפר חם דלעולם לא חל עליו איסור מוקצה אבל העפר לא יצא כל עיקר מאיסור מוקצה אלא שאנו אומרים מוכן הוא לודאי אי נמי הכינו הוא לודאי אבל בספק במלתיה קיימא ואין דרך זה מספיק ולדרכו של רמי סלקא מלתא מחוורתא ומתרצתא פסקא דדינא דהרמב"ם ז"ל

שם גמרא ל"ש אלא שאין יכול לכסות בדקירה אחת וכו' מהכא נראה להוכיח דלא כהתוספות שפיר' דטעם היתר עפר תיחוח הוי מטעם שחוזר העפר וממלא הגומא דמשמע מדבריהם הא לאו הכי אסיר והא מדמצריך הכא דקירה אחת משמע דלאו הכין הוא דא"כ אמאי צריך דקירה כיון שהוא כ"כ רפוף דמעצמו נד וממלא הגומא יכול הוא ליטלו בידו ולכסות בו והכי הול"ל ל"ש אלא שאין יכול לכסות בכיסוי אחד אלא ודאי דכל דהעפר אינו בנוי בארץ הגם שהוא סמוך ועומד במקומו וצריך דקר אף על פי כן מותר ואין בו חפירה ובהכי מתדייקא נמי מתניתין דקתני יחפור בדקר ועיקר

שם תני ר' זירא ולא כוי בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ע"כ.