ראשון לציון על ביצה קלד

וסובר המתרץ דהוי מוכן לעשות כל צרכיו כדברי רב יאודה בעפר שהכניס וכן דקר נעוץ למאי דאפכינן ב"ש וב"ה דהוי דעת ב"ה להתירא סובר המקשה דהוי מוכן גמור ומכח זה מוכרח אתה לומר דלית ליה הכא נמי דלית ליה והמקשה לא סבר הכין אלא דבין אפר כירה בין דקר נעוץ לא שרו אלא לכסות דם חיה ועוף ואינו מוכן לכל אלא דהדר מותיב אפילו לדבריו מאי אירייא ספק אפילו ודאי ודחה דחידוש קמ"ל אפילו ספק כו' והדר פריך ליה מסיפא דקתני ואם שחטו אין מכסין ש"מ דבדאית ליה עסקינן ואעפ"כ קתני דאין מכסין והמתרץ דמשני ליה הכי קס"ד דה"ק אם שחטו אע"פ שיש לו אפר שהוסק בי"ט שיכול לכסות בו הודאי וכדאמרי' בירושלמי ואיכא גם כן מהפוסקים דס"ל הכין גם לדעת הש"ס דילן ודוקא הודאי אבל הספק לא והוא מאי דאתא לאשמועינן ואם שחטו אין מכסין את דמו וטעמא דלא שני ליה הכי אית לן למימר חדא מתלת או דלא חש להשיב אליו או משום דידע דלא סבר הכין המקשה לא חש לשנויי ליה מלתא דלא מתקבלא ליה אי נמי קדים ושני אלא אמר רבה ולא שבקיה לשנויי ודכוותה דהא מלתא טובא בש"ס דהמקשה דוחה וגומר אומר בשינויא אחרינא והכא נמי כשהקשה דבדאית ליה עסקינן גמר אומר אלא אמר רבה פי' טעמא דאפר כירה הוא משום דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק ולאו מטעמא דקאמרת דלית ליה וחילוק זה בו נכנס המקשה מעיקרא כשהקשה לרב יהודה ולא הקשה אאפר כירה ודקר נעוץ וכמו שפירשתי למעלה בפי' דברי המקשה ולעולם קושיתו לדברי רב יאודה קיימא והדר הש"ס לאקשויי להאי טעמא דרבה דמ"ש וכו' וכמו שאפרש בס"ד ודחה הך טעמא ומסיק כאוקמתא דרבא דדעתיה דאיניש על הודאי ואין דעתו על הספק וכפום האי טעמא דרבא אין כיסוי דם כוי נכנס בגדר כל צרכיו דקאמר רב יהודה דהא אין דעתו על הספק והגם דלא אמר רבא אלא באפר כירה זיל בתר טעמא כיון דאין דעתיה דאיניש על הספק ולא הוי האפר מוכן לדבר זה מה לי אפר מה לי עפר כיון דאין דעתיה על הספק דרך זה הנאני לומר בפי' הש"ס

שם ע"ב אלא כדרבי אבא הכא נמי כו' לפי מה שפירשו התוס' למעלה בנדון זה נמי הגם דהוי עפר תיחוח איכא איסורא דרבנן קשה מאי קאמר הכא נמי כדרבי אבא דאיכא למימר דלא שרינן הך איסורא דרבנן אלא בודאה אבל בספקא לא שרינן ואמינא דעד הערב יכסה ומאי דכתב הרא"ש בהא מלתא אמאי לא שרינן אפילו איסורא דרבנן אפילו בודאה כיון שיכול להמתין עד הערב ולכסות ואמר דטעמא הוא משום דאיכא למיחש שמא יהיה נבלע הדם ולא יהיה נשאר רישומו ניכר ע"כ. א"כ האי טעמא יוצדק בודאי אלא להכריח לומר דכוותיה בספק לא היא דהו"ל ספק ספקא ומאי פריך תלמודא אבל לפום מאי דכתיבנא בישובא דסוגייא לדעת הרמב"ם לעיל ד"ה אמר ליה אביי דליכא איסורא כל עיקר שפיר דהכא לא שרינן שום איסור דרבנן בשביל כיסוי דם ועפר תיחוח מותר התר גמור הוא כדמשמע בפ' כירה אתי שפיר ודוק ותמצא דבאוקמתא דקאמר בסמוך אלא ספק מאי טעמא לא משום דלמא עביד כתישה כו' ואיסור זה מדרבנן הוא דהוי יגיד עליו ריעו דמאי דקאמר בתחילה נמי קא עביד גומא מדרבנן קאמר וכדפירשנוה למעלה ודוק. גם אהאי אוקמתא דמשום דלמא עביד כתישה איכא להקשות לדעת התוס' ז"ל מאי מדמה ספקא לודאה דאיכא למימר דבודאי לא גזרו ובספק כיון דליכא ד"ת ודאי גזרינן כל דאיכא למגזר אלא ודאי כדכתיבנא בדברי הרמב"ם עיקר

שם גמרא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו כו' לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה ע"כ פי' היה בדעתו בשעה שהכניס העפר צורך שיהיה לו לכסות דם צפור ואירע שנזדמן לו צואה לכסותה ואין הכונה שהזמין לכסות דם צפור ולא לכסות צואה אפילו תזדמן לו דבכה"ג נראה דמודים נהרבלאי בזה דאין לכסות בו צואה דהא אקצייה להדיא לזה. והיה נראה דהלכה כרבא דהא אפילו למאי דמסקי' בסמוך דטעמא דדם כו' דאין מכסין משום חששת התרת חלבו ומוקמינן מלתיה דרב יהודה שאמר מכניס אדם קופת עפר ועושה בה כל צורכו ואפי' מלתא דספקא כגון צואה וכדומה עכ"ז אפשר דיודה רב יהודה בכה"ג דפירש שהכניסו לודאי ולא קא' רב יהודה אלא דהכניס סתם דבזה דעתיה אכל מילי דאיתרמי ליה ובכי האי גוונא נכלל ודאי וספק אלא דהרמב"ם השמיט דין זה מהלכותיו והגם דהרב פסק כרמי בריה דרב ייבא דמסיק טעמא דכוי משום התרת חלבו עכ"ז למאי דכתיבנא לא פליג אהך דרבא דקאמר הכניס עפר לדם צפור לא יכסה בו צואה אם כן הו"ל להרמב"ם לאשמועינן אם הכניס עפר לדם צפור אם הוא מוכן לכסות בו צואה כדברי נהרבלאי או כרבא דלא הוי מוכן והגם שדקדק לומר הרמב"ם בדין כוי וז"ל ואפי' היה לו עפר מוכן או אפר שמא יאמר הרואה חיה ודאית הוא וכו' דמשמע דאי לאו האי טעמא דהתרת חלבו היה מועיל הכנת עפר או אפר. אין להוכיח מידי דאפשר דמיירי בהכניס סתם אבל פירש לכסות דם צפור אימא דבלאו האי טעמא נמי אין מכסין וכדרבא. וגם הרי"ף השמיט הא דרבא מהלכות. והיה נראה לומר דממה שהשמיטוה יגיד דלא פסקי לה לדינא ואפי' לא הזמין אלא לדם צפור יכסה צואה וטעמייהו משום דפסקי כנהרבלאי דפליגי אדרבא דהו"ל רבים נגד יחיד והלכה כרבים וליכא לאקשויי סוף סוף יאמרו להדיא דשרי לאו קושיא היא דמלתא כהאי דמוכן לדם צפור אינו מוכן לצואה כל דלא אמרו בהדיא דאסיר משתמעא מילתא ממילא דשרי גם באימוראי אי לאו דסבר רבא לאסור לא הוו טרחי נהרבלאי לאשמועינן שריותא דמן הסתם אין לאסור אלא דקשה דמהש"ס משמע דנהרבלאי לא פליגי בספק וטעמייהו דאמר הכין לדם צפור יכסה צואה הוא משום דסברי דצואה לא הוי ספקא והוי מלתא דשכיחא וכדקאמר הש"ס בסמוך תסתיים דרבא הוא דאמר כוי כצואה פי' דסובר צואה ספק ובזה הוי כוי כצואה ואם הכין לצואה יכסה כוי אלמא נהרבלאי סוברים דצואה לאו ספק ואם כן לא אשכחן מאן דפליג עליה דרבא בהיכא דהכין לודאי דאסור לספק והגם דאיכא נמי למימר דנהרבלאי סוברים דצואה הויא ספק ואעפ"י כן פליגי אדרבא וכדמשמע מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת י"ט כתיבת יד שפי' וז"ל ונהרבלאי מתרצי למתני' כרמי כו' ע"כ מוכח מדבריו ז"ל דסבירא ליה דנהרבלאי סוברי' דצואה הויא כספק ודוק. והגם דהש"ס קאמר תסתיים דרבא כו' משום דאין הכרח למימר הכי אלא כרבא אלא דאין נראה דלפום מאי דקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן לא מצי' לפרושינהו הכי דא"כ אנו מוסיפין מחלוקת בהכין לודאי אסור לספק ולא מצינן למימר הכי כיון דמצינן לאוקומי פלוגתייהו דרבא ונהרבלאי בפלוגתא דאימוראי אחריני עצמה דקאמר הש"ס בסמוך דרבי יוסי בר חמא ורבי זירא דאיפליגו בכוי כצואה פי' אי הוי צואה ספק או לאו והגם דלמאי דאמרינן מותר לכסות בו צואה נהרבלאי מטעם דרבים הם לגביה דרבא כפי זה לא נפקא לן דינא אלא לכוי וכיון דכוי אפילו הכניס בשבילו העפר להדיא פסק הרמב"ם דאסור לכסות בו משום התרת חלבו לא אצטריך לאשמועינן מידי עם כל זה סוף סוף קשה כיון דאיכא פלוגתא דנהרבלאי ורבא בכיסוי צואה הוה ליה להרמב"ם ז"ל לאשמועינן דינא דהכין לדם מותר לכסות בו צואה כסברת נהרבלאי. וגם הרי"ף הוה ליה להביא בהלכותיו הך פלוגתא דרבא ונהרבלאי מיהא ואז הוה סמכינן לומר דס"ל להרי"ף ז"ל דממילא כיון דאייתי פלוגתייהו דרבא ונהרבלאי והם הו"ל רבים לגבי' דרבא ודאי דכוותייהו דנהרבלאי פסקינן דרבים נינהו וממה דלא אייתי לפלוגתייהו כלל לא ידענו דעתו ז"ל מה היא

אכן הנכון בעיני הוא דדעת הרי"ף והרמב"ם היא דרמי דאינהו ז"ל פסקי כוותיה דמוקי לטעמא דברייתא דטעמא הוי משום גזירת התרת חלבו ולא מוקי לה הטעם דכוי הוי ספקא ומוכן לודאי לא הוי מוכן לספק שמע מינה דסברי