ראשון לציון על ביצה קלג

שתעמוד הגומא אלא בכל גוונא שרי ולדברי התוספות עיקר שריותא הוא דהדר עפר וממלא הגומא ובהכרח לומר דהכא בנדון דסליקוסתא מיירי שהעפר סביבה סמוך ואינו תיחוח דנופל דאל"כ מאי מהני דצה שלפה כיון דחוזר ומתמלא אלא ודאי דהוי סמוך ולהכי אם דצה ושלפה דבזה נשאר המקום רחב א"כ מאי פריך מההיא דצנון כו' דאין הנדון דומה דלדעת התו' התירא דגומא בעפר תיחוח הוי משום דחוזר והכא במאי דקא מיירי ר"ה דסליקוסתא הוי מציאות אחרינא דאינו חוזר ובכי האי גוונא דוקא דצה שלפה בעינן דזולת זה אסיר דנשארת הגומא ואסיר אלא אם דצה ושלפה בזה מתרחב המקום ונעשת הגומא בחול וצ"ע ומטעם זה פנה רמב"ם מדרך זה כדכתיב' אחר שכתבתי זה ראיתי להרב ב"ח שכתב מעין דברינו דרמב"ם פסק כר"י דמוחלפת השיטה אבל לא יישב כל הצורך בדברי הרמב"ם וראיתי להרב פר"ח שדחה דברי הב"ח בטענת אין דבריו מחוורין והאמת אתו לפי שלא יישב הרב כל מאי דקשה בדברי הרמב"ם אחר שנאמר שפסק מוחלפת השיטה ולדרכינו עלו דברי הרמב"ם בלי שום קושי. ואל ירע בעיניך דמוקמינן הרמב"ם דלא כהרי"ף ז"ל שכת' למעלה דאיהו סבור דלא כר"י דבכמה דוכתי חולקים בהלכות אלא דאנן טרחינן להשוותם כל דמסתפקין באחד מהם אבל אי מכרעא מלתא דפליגי לא הוי מלתא דתמיהא. ומה שיישב הרב פ"ח בזה במחילה מכבודו הלא כמה דינים כתב הרמב"ם בדין עפר תיחוח דשרי לכתחילה וכתב הרמב"ם שריותא בפכ"ה מהלכות שבת דשומט לפת וצנון הטמון בעפר הגם דאיכא גומא ולמה לא ישמיענו גם כאן דין דקר נעוץ דשרי לשומטו אם כבר שחט מיהא דקושייתנו בדברי הרמב"ם היא אמאי לא כתב דין דקר נעוץ בעפר תיחוח שמותר לחפור בו לכסות אם כבר שחט ואולי דדעת הפר"ח בדברי התוס' דהכא מיירי בסביבו עפר קשה והחופר בו הגם שחופר במקום שהוא תיחוח חייב סקילה ופיטורו הכא הוא משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומודה רב יאודה במקלקל ועכ"פ קשה א"כ הו"ל להרמב"ם לחלק בדין טומן לפת וצנונות שכתב בפכ"ה דלא יזיזם ממקומם אם הם במקום שאינו מקלקל וממ"נ לא תמנע מחלוקה או תאמר דאין דעת הרמב"ם כדעת התו' או תאמר שהגם שדעתו כדעת התוס' מיירי שטומנין לפת וצנון במקום שהוא מתקלקל בהכי א"כ פסיקא ליה מלתא והדרא קושיין לדוכתין אמאי השמיט דין המשנה מהלכותיו אלא ודאי כדכתיבנא עיקר ועיין מ"ש אח"ז בד"ה אלא כדר' אבא לחזק דעת הרמב"ם הפך דעת התוספות אלא ודאי דדברי הפר"ח הכא אחר המחילה שלא בדקדוק כתבם

דף ח' גמרא הכניס עפר לגינתו וכו' ואמר רב יאודה כו' הקשו התוס' מה בא להוסיף על הבריי' כו' ותירצו בב' דרכים א' שבא להוסיף אפילו הכניס מעט דסד"א דיבטל אגב קרקע כו' ב' דהא דמכניס מלא קופתו אשמועינן דעביד כל צרכו משא"כ בעפר דלגנתו דדוקא לכיסוי הוא דשרי ע"כ. והרמב"ם בפ"ב מהי"ט כתב וז"ל המכניס עפר מעי"ט אם יחד לו בחצרו קרן זוית ה"ז מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו וכן אפר שהוסק מעי"ט כו' ע"כ במה שכתב המכניס עפר ולא אמר קופת עפר שלל חילוק הראשון של התוספות ז"ל ואפשר דדעתו ז"ל בפי' דברי רב יאודה כפי' שני של התוס' ז"ל ומה שהשוה אפר שהוסק מעי"ט לעפר בחצרו בקרן זוית הגם דמתניתא קתני לדין האפר שהוסק בערב י"ט בהדי עפר גנתו וחורבתו דע דגם התוספות לא מדמו אפר שהוסק מערב י"ט אלא לעפר בחצרו דהא כתבו בד"ה הכי קאמר דמאי דקתני מתני' ואפר כירה מוכן הוא דמלתא באנפי נפשה היא ופירושה הוא דאפר כירה מוכן לענין טלטול לשאר טלטול כגון לכסות בו צואה וכיוצא בו ע"כ א"כ דין אפר כירה הוי כדין קופת עפר בקרן זוית בחצרו והם דברי הרמב"ם ז"ל אלא דצריך להבין אמאי לא כתב הרמב"ם דין הכניס עפר לגינתו ולחורבתו דשרי לכסות בו ושאינו מוכן לשאר דברים כאפר כירה ועפר שהכניס לחצרו. והיה נראה כי הרמב"ם ז"ל רמז דינא דברייתא דעפר שבגינתו וחורבתו דיש בו דין הכנה לענין כיסוי דוקא וכמ"ש התוס' בברייתא והוא מ"ש בריש פ"ג מהי"ט מי שהיה לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו כו' ע"כ אמאי באפר התנה שמותר לטלטלו ולא התנה כמו כן בעפר דבעי' שמותר לטלטלו וכמו כן בסיום דבריו כתב ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו ע"כ דקדק ג"כ להתנות ראוי לטלטלו באפר ולא בעפר ממה שהול"ל עז"ה ואם אין לו עפר או אפר הראויים לטלטלם גילה דעתו בזה דדוקא באפר הוא שיש חילוק שצריך שיהיה מותר לטלטלו ואתא לאפוקי הוסק בי"ט שהוא נולד אבל בעפר כל עפר שבעולם שישנו במציאות מותר לכסות בו והראיה דקר נעוץ מן הסתם אין העפר מוכן ומה גם שהארץ שבו נעוץ אינו תיחוח ממה שהתנה הרמב"ם ז"ל אם העלה תיחוח א"כ דמיירי דאינו תיחוח ואעפ"כ לענין כיסוי קשרי ליה ודרך זה מסוכן לנפילה חדא דפשטא דמלתא דמאי דקאמר הרמב"ם שמותר לטלטלו אכולה מלתא קאי בין בעפר בין אאפר ועוד דהך דדקר נעוץ שכתב הרמב"ם דאם נתקו והעלה עפר תיחוח שכתב דמכסין בו כתב להדיא ומותר לטלטלו והנכון בעיני לו' דדעת הרמב"ם הוא דברייתא דקתני הכניס עפר לגנתו ולחורבתו כרבי שמעון דשרי במוקצה ורישא דאסר אפר כירה שהוסק בי"ט הוא משום דהוי נולד דמודה בו ר"ש וכמ"ש כולהו רבוותא ומהשתא אנן דקי"ל בי"ט כר"י אסור משום מוקצה דהא כיון דהכניסו לשטוח בו גנתו או לבנות בו חורבתו הו"ל כאבנים שהכינם לבנין דמוקצים גמורים הם. ורב יאודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר כו' פי' יכינה מעי"ט לזה שלל בדבריו מאי דקתני בברייתא דדוקא לא שרינן ליה אלא אם הכין עפר לצרכו אבל עפר העומד לבנין הגם שהוא צבור בגינה ובחורבה מוקצה הוא ואסיר. אי נמי דעת הרמב"ם בפי' דקתני הכניס עפר לגינתו לא כמו שפרש"י לצורך גינתו ולצורך חורבתו אלא למד הודעת המקום ואורחא דמלתא נקט והכין הוי טפי פשטא מלומר לצורך ומהשתא דברי רב יאודה הם דברי הברייתא עצמה ורב יאודה לא ידע הברייתא ותמצא דאמר מדנפשיה להך דאפר כירה דבעינן הוסק מאתמול וגם אם הוא חם וכו' מאי דקתני בהך ברייתא ואי תימא דידע לה מאי קמ"ל מתני' היא אלא דלא ידע לה ותלמודא דקא מייתי לדברי רב יאודה ולא הספיק בברייתא משום דבברייתא לא קתני אלא כסוי ורב יאודה קמ"ל שיעשה בה כל צרכיו להכי הביא מלתיה דרב יאודה ותו משום הך דמר זוטרא דמתנה תנאי דבעי' יחד לו קרן זוית והך דמר זוטרא אתאמרא אמלתיה דר' יאודה ולעולם מלתיה דר"י ומלתיה דברייתא חדא היא ובהכי לק"מ לדברי הרמב"ם ז"ל ושפיר

גמרא מתיבי כוי אין שוחטין כו' לכאורה קשה מאי פריך לרב יהודה ולדידיה מי ניחא וכי מי לא מודה המקשה בהיכא דהכניס עפר והכינו מערב י"ט לכסות בו דם חיה ועוף דמכסה בו לו יהיה דעפר זה הוי דבר שמלאכתו לאיסור כל שהכניסו לעשות בו דבר שבשבילו הכינו מיהא שרי ומה גם שכשהכינו לכסות בו הדם בזה עקר מלאכתו לאיסור דמקמי הכי סתם עפר לבנין קאי וזה הכינו לדבר התר וכמו כן אם הכינו מעי"ט לכסות בו דם כוי ורוקו ומימי רגליו דשרי וא"כ מתניתין קשיא אמאי מחליט לומר אין מכסין. ונראה דהמקשה לא הוקשה ליה אלא לדברי רב יהודה דזולתם הוה ס"ד דמתניתין מיירי במי שלא הכין עפר להדיא בפי' לכסות דם כוי אלא הכניס עפר לכסות בו דם חיה ועוף ולפי שהעפר מוקצה גמור כל שלא הכינו להדיא בשבילו לא פקע מאי' מוקצה וסמך עלי התנא שנפרש בדבריו דמיירי בהכי דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא דאין מכסין וכי יחלל י"ט לחפור עפר מן האדמה לכסות עפר הספק אלא ודאי דמיירי דאית ליה אלא דקמ"ל דלספק לא מהני הכנת העפר והאפר אלא לרב יאודה דאמר ויעשה בו כל צורכו אם כן סובר דאם הכין העפר יצא מכלל מוקצה לגמרי א"כ קשה אמאי לא יכסה בו דם כוי והמתרץ תירץ לו ולטעמיך כו' פי' הלא אפר כירה משמע ממתני' דהוי מוכן גמור כדקאמר ואפר כירה מוכן