ראשון לציון על ביצה קכד

דאורייתא כל עיקר אלא רבנן הוא דאסרוהו ולהכי לא אסרו אלא בי"ט ולא בשבת כמובן מסתמי' דמתני' דסתם לן רבי

ומהשתא אסורה נא ואראה את המראה הגדול דברי הר"ן שפירש טעם דברי רש"י ז"ל הוא משום דאיסור הכנה לא משמע אפילו בידי שמים ומצינן לאוקומה בידי אדם כו' קשה היכי יס"ד לאוקומה בידי אדם בשלמא מאי דקתני ולא מיום טוב לשבת יוצדק לומר דקאי על הכנת ידי אדם הגם דעלה נמי אני דן כאשר אבאר אלא משבת לי"ט היכי משכחת לה בידי אדם דהא כל המלאכות אסורות אפילו לעצמו ומכ"ש לי"ט וכי מיירי על ידי גוי שמים וגוי בהא מלתא שוין הם דלא מפקד מה תאמר דמיירי בהכנות שיכול לעשות בשבת כגון עניני הכנה באוכלין המותרים א"כ מאי קא עביד וכי תימא סוף סוף קא עביד מלתא דהכנה הגם דמותר' ליומה אסורה לי"ט שלאחריו א"כ קשה ע"ז תרתי חדא דכפי זה דברי רש"י שאמר דרבה אזיל לטעמיה דאמר מוקצה דאורייתא נפקא לן מינה קולא דהא אי הוה מוקמינן לאיסור זה בהכנה בידי אדם הוה אסרינן אפילו מלתא דלית בה מוקצה כל עיקר כגון לקנב ירק ולערוך שולחן וכדומה ולמאי דמסיק אי' מחמת מוקצה אינו אסור אלא דברים שהיו מוקצים ואין בידו. ותו איך תיסק אדעתין דמן התורה אסור להכין בשבת ליום טוב הכנות שאין בהם שום מיחוש מלאכה. ותו קשיא אפילו מיום טוב לשבת נמי הכנה בידי אדם דחש עלי רש"י ז"ל דנוקי בה דרשת והכינו היכי משכחת לה אם באפיה ובישול אדרבה שרי להו רבה להדיא בפסחים דקאמר ליה רבה לר"ח לדידך דלא אמרת הואיל היאך מבשלין ואופין ביו"ט לשבת ע"כ מוכח דלדידיה ניחא ואמאי תיפוק ליה משום והכינו ואין יום טוב מכין לשבת אפילו תימא דליכא איסור במלאכה זו משום הואיל אעפ"כ הא איכא הכנה מי"ט לשבת ואנו אומרים דאיסור הכנה מיום קדש ליום קדש כה"ג אסורה אפילו אין בה שום מיחוש מלאכה וכדמשמע מדקאמר ולא שבת מכינה לי"ט ודו"ק. ותמצא דהר"ן גופיה חיפש לאוקומי איסור הכנה היכי מצי קאי ולא אשכח אלא כה"ג דביצה ועיין בדבריו וסעד לפירושו בדברי רש"י ז"ל והעיקר בדברי רש"י כדכתיבנא ועיין מ"ש בדברי התוס' ד"ה והיה ביום הששי. והרמב"ם דעת אחרת אתו שכתב בפירוש המשנה ז"ל הכנה שהיא ההכנה הטבעית אסורה משום גזירה מדרבנן ובה חולקים ב"ש ומתירים אותה אבל אם ההכנה היא במלאכה מי"ט לשבת הרי זה אסורה לדברי הכל ע"כ. הנה הרב ז"ל מפרש דדרשת והכינו אינה אלא אסמכתא בעלמא והגם דגזר י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת כיון דכ"כ איכא למיטעי ולא מחלק גזרו גם עליו הגם די"ט אחר השבת אינה אלא אסמכתא ומאי דקאמר רבה לטעמיה פירוש דדרש והכינו ואסמך עלה הכנה טבעית לזה מוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בהכי והגם דבפסחים קאמר דמוקצה דאורייתא לא קיימא הכי מטעם דלא קאמר רבה התם דמוקצה דאורייתא אלא מכח פירכת לוקה משום הבערה אבל למפרע כד מוקי לה בעצי אשרה אין לנו הכרח למימר הכי ומסתבר לי גם כן למימר דהך דהתם לאו היינו רבה אלא רבא באל"ף איהו ס"ד למימר מכח הפירכא הכי וראיה לזה דקאמר ליה אביי התם את הוא דאמרת לן כו' ואי איתא דרבה בה"א מי מצי למימר ליה בהאי לישנא והלא רבו הוא והול"ל והא מר הוא דאמר לן וכו'

תו תמצא בהך מימרא דאין חילוק מלאכות בי"ט רבא הוא דקאמר לה במכלתין להדיא והגם דהתם לא איירי רבא כל עיקר אלא רבה מ"מ מדברי אביי נשמע דגם רבא הכין סביר ואותביה אביי ולא קאי הך שינוייא דמוקצה דאוריי' משום דמשמע דבכוליה תלמודא לא סבר הכין. ועיקר טעמו של הרמב"ם הוא דאי איסור הכנה דאורייתא היכי מבשלינן מי"ט לשבת וטעמא דהואיל לא מהני דהא ביצה בידי שמים גמורה ואסרינן לה כדכתיבנא לעיל ולא מסתבר ליה למימר דאפיה ובישול לא חשיב הכנה כביצה. גם טעם רש"י דהוי מוקצה מכח הך דפסחים לא קיימא דאם כן אמאי לא אתאמרא במסכת שבת מלאכה זו בכלל מלאכות שבת כיון דאזהרתיה מלא תעשה כל מלאכה אלא ודאי דהך דפסחים לא קיימא ואי גרסינן רבה בה"א אמרינן שפיר דרבה לחדודי לאביי קא מכוין בהך שינוייא דמוקצה כדאמר הש"ס בכוליה תלמודא כד פריך ורבה לחדודי לאביי קא מכוין. ואל תקשה מדקאמר תלמודא בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספקא דאורייתא כו' הרי דלאו אסכמתא י"ל דה"ק בשלמא לרבה מצינן למימר דטעמא הוא משום דסובר דדרשא גמורה היא והוי דאורייתא כי היכי דלא תיקשי ליה מהברייתא והגם דאיכא לאותובי מאופן אחר הא מיהא לא תיקשי ליה ואחר האמת דמתוקמא ברייתא אפילו למ"ד דרבנן כדמסיק רב אשי מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין לרבה נמי מוקמינן דמדרבנן הוא דקאמר ושפיר א"נ אפשר לומר דסובר הש"ס כיון דאסמכוה אקרא עבוד ביה דרבנן חומרא בדאורייתא לאסור ספיקא ותדע דלר"ג לא פריך הש"ס הגם דאיהו מוקי לה במוקצה דרבנן. ותי' בתוס' ישנים דהוי מטעם דמוקצה חמיר ואשכחן דאסרו ספקא הכא נמי דכוותה ולעולם לא הוי אלא מדרבנן ולזה פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות יום טוב וז"ל יש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו' שמא יבאו לזלזל בו כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים כו' ופירות העומדים לסחורה כו' אסור לאכול מהם בי"ט כו' אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ע"כ. הרי דלא פסק כההיא דאמר רבה בפסחים איסור מוקצה דאורייתא דאי דאורייתא אפילו בשבת אסור מד"ת במכ"ש די"ט גם ממ"ש בפ"ה מה' איסורי מזבח וז"ל אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל כו' מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה וכו' ומביאין נסכים מן המוקצה בי"ט ע"כ. מוכח דסבר דאתקפתא דאביי הטעם דמביאין מן המוקצה הוא מטעם דהוי דרבנן מדקאמר מן המוקצה בי"ט ואי תימא דמוקצה דאורייתא כדרבה מה לי י"ט מה לי שבת. גם מדיהיב טעמא מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה ואי מוקצה דאורייתא גם מן המוקצה אסור והול"ל מפני שאיסורייהו מגופו. אלא דחש לומר כן שלא תטעה דמוקצה דשרי מטעם דאיסורו אינו מחמת עצמו ושרי הגם דהוי איסור תורה וכדפרישנא לעיל לדעת רבה אמת דאי לאו דבריו בפירוש המשנה בביצה שנולדה בי"ט בפלוגתא דב"ש וב"ה שכתב שאיסורו מדרבנן הוה אמינא דסובר דהכנה מיהא בביצה הוי איסור דאורייתא וכשיטת התוס' ז"ל ועיין מ"ש בסמוך ד"ה אמר ר"י. והוא ז"ל טרקיה דשא באפיה קושיא דאי אמרינן הכנה דאורייתא לא הוה שרינן לאפויי ולבשולי מי"ט לשבת ולא הוה מהני הואיל להתיר הכנה וכדכתיבנא ועיין מ"ש בפירוש התוס' ד"ה והיה

שם ע"ב גמרא ובי"ט שאחר השבת. הגם דכפי האמת מסיק דאפילו י"ט דעלמא אסיר מ"מ דייק לאוקומי מתניתין בי"ט אחר השבת לומר דב"ש וב"ה פליגי בעיקר דינא דהכנה דלא תימא דפליגי בגזי' י"ט דעלמא ולפום האי אוקמתא מתדייקא מתניתין דקתני תאכל ולא תאכל ולא קתני אוסרין ומתירין משום דמאי דגמרינן מוהכינו הוי לענין אכילה ולא לענין טלטול דטלטול בכל גוונא לא הוי אלא מדרבנן והבן וענין מש"ל בדבור שלפני זה וגם לדברי הרמב"ם דדרשא זו אינה אלא אסמכתא לא אסמכוה אלא אאכילה בלי טלטול

תוספות ד"ה והיה ביום הששי תימא הואיל והכנה דאורייתא היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת. ונראה ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה דאמר הואיל וכו' ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היתה בעולם ולא היתה ראויה מעיקרא כלל כו' יע"ש. ואיכא למידק מה שהוצרכו לתת טעם לדידן ממ"נ קיימי' כרבה הא איכא הואיל ואי לא קי"ל כרבה דאית ליה הואיל אלא כר"ח דפליג עליה התם בפסחים הא ר"ח גופיה משני להא מלתא