ראשון לציון על ביצה קכג

בכלל המעשה אם כן כל אימת דשחיט לה בי"ט אינה גמורה לפניו ואפי' שחיט לה בסוף י"ט סוף סוף שפיר מצינן למימר לא נגמרה כיון דלא הוי כוליה יומא. ומהשתא נמצאת אינה בידו לשחטה ולמצוא הביצה גמורה כמות שהיא כשנולדה בשבת שאחר י"ט וכל שאין בידו מוקצה הוא והוצרך רש"י ז"ל לומר דאורייתא דאי דרבנן ודרשת והכינו אסמכתא בעלמא לא הוה מצי למימר דגזרינן י"ט דעלמא ושבת דעלמא והר"ן ז"ל פירש דמאי דהוצרך רש"י ז"ל לומר הכי משום דהך דרשא דאין י"ט מכין לשבת כו' לא משמע אפי' הכנה בידי שמים ומצי' לאוקומה בהכנה בידי אדם להכי אמר לטעמיה דסובר מוקצה דאורייתא וכיון דאיסור מוקצה דאורייתא אסר אפי' הכנה דבידי שמים וכבר הקשו עליו דהא הדר ביה רבה התם בפרק אלו עוברים ע"כ ובעירובין כתבו התוס' קושיא הנז' על רש"י ולע"ד אין ראיה מפסחים דהדר ביה רבה והא לך סוגיית פסחים גרסינן התם דף ע"ז גבי הך פלוגתא דרבה ור"ח אי אמרינן הואיל וז"ל איתיביה המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט כו' לוקה כו' משום מבשל ולוקה משום הבערה ואי אמרינן הואיל אהבערה לא מחייב הואיל דחזי ליה לצורכו כו' א"ל אפיק הבערה ועייל עצים מוקצה ומוקצה דאורייתא א"ל אין דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ואזהרתיה מהכא לא תעשה כל מלאכה א"ל והא את אמרת לן בעאי מיניה מר"ה הביא שה מאפר ושחטו תמיד מהו שיקרב ואמר לי עלה שה ולא בכור אחד ולא מעשר כו' ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמר' מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם יצא שאיסור דבר אחר גרם ואי אמר' שאיסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר ועוד הא את אמרת לן אין חילוק מלאכות לענין י"ט אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ע"כ. משמע לכאורה דהדר ביה רבה גם ממה שאמר מוקצה דאורייתא מכח הך דממשקה ישראל וזו היא דעת התוס' אלא דמדברי רבה מדקבעי בתמיד שנשחט מוכח בבירור דסובר דמוקצה דאורייתא דאי דרבנן מי איכא ספקא שלא יקרב ומה גם אחר שנשחט מי שרפינן קדשים משום איסורא דרבנן גם מתשובת ר"ה מהברייתא דמייתי לא מוכח מידי דסובר אפילו ר"ה דמוקצה דרבנן ומצינן למימר דהגם דמוקצה אסור מדאורייתא סובר דאין לנו למעט אלא איסור בגופו דמאיס טפי מאיסורו מחמת דבר אחר וחילוק זה מורגש הוא. ובר מן דין איכא למידק לרבה הא מלתא דהכנה בפלוגתא דתנאי קיימא דלב"ה אית להו הכנה ולב"ש לית להו הכנה ואמאי קבלה מר"ה תשוב' בעייא דאיהו ודאי בעי מיניה למאן דאית להו הכנה דאורייתא ולרבה איסור הכנה משום מוקצה הוא דזולת זה מאי איסור איכא וזו היא דעת רש"י א"כ לימא ליה דלמא מתני' ב"ש היא דלא דרשי והכינו אלא ודאי דפשיטא ליה אפילו למאן דאמר דאורייתא ובזה אדרבה מתדייקא שפיר תשובת ר"ה ממה שאמר יכול אפילו מן המוקצה ת"ל כו' קשה מאי יכול האיך יעלה על הדעת לומר דגם מן המוקצה אם אין איסורו אלא מדרבנן ומה גם דאיכא למעוטיה מחמת שאין איסורו מגופו תיפוק ליה דאסור מדרבנן ואפילו דהוה איסורו מגופו שרי אלא ודאי דהגם דאמרינן מוקצה דאורייתא אפילו הכי קא פשיט ליה דשרי ממה שדקדק לומר טבל דאית ביה תרתי אסור מדאורייתא ואיסורו מגופו ודוק. ומהשתא לא הדר ביה רבה ודאי ואמר אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשרה אלא מכח פירכת ואת אמרת אין חילוק מלאכות בי"ט דהוי פירכא אלימתא אבל קמייתא לא חש לאתבותיה פתגם עלה והמקשה עלה סמיך וגילה דלדעתיה מיהא גם קמייתא פרכא משום דהוא סובר דאי הוה מוקצה דאורייתא תנא הוה תני נמי מוקצה ולא הוה ממעט ליה והגם דמדבעי רבה בתמיד מוכח דסובר דאורייתא עכ"ז מפשיט ליה דלא הוי אלא מדרבנן ודחיית דלמא הא מני ב"ש דלית להו הכנה דרך הש"ס להקשות אפילו הגם דידע דמצי למימר הא מני וכו' הא מיהא דאין לומר דרבה הדר ביה ממ"ש מוקצה דאורייתא והיא דעת רש"י שאמר רבה אית ליה מוקצה דאורייתא. ואית לן למיקם עלה דמלתא איסור מוקצה דאמר רבה דהוי דאורייתא הכי דמי אי אפילו לטלטל קשה והלא משנה ערוכה מחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואפילו נתנבלה בשבת דהוי מוקצה גמור ואי תימא דמוקצה דאורייתא היכי שרינן ליה בשבת והו"ל תלמודא לאותוביה לרבה מסתם משנה אלא ודאי דמאי דאמר מוקצה דאורייתא היינו בענין הכנה בדברים הצריכין לסעודת שבת או י"ט והכי מתדייקי דברי רש"י שכתב במכילתין דף ד' ד"ה הכנה דרבה וז"ל דאמר רבה הכנה בידי שמים כו' דסעודת שבת בעי הזמנה מיום חול גזירת הכתוב ע"כ ובפסחים גם כן כתב וז"ל במזומן שמזמן כל צורכו ע"כ. א"כ הקפדת איסור מוקצה האמור שם דאסרה תורה היינו לעשות צורכי י"ט כגון עצי מוקצה שלא להבעירם לבשל בהם לצורכי י"ט ביצה שלא לאוכלה ואפילו לגומעה חיה בשר שלא לשחוט בהמה מאפר וכדומה לזה. וכפי זה הדרך מתפרש שפיר מה שפירש רש"י ז"ל בסוגיית פסחים שכתבנו למעלה כשהקשה לרבה התם מדקתני חייב משום הבערה ולא אמרינן הואיל ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ופרש"י בד"ה ועייל עצי מוקצה דהשתא ליכא למימר הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש בעצי מוקצה בי"ט עכ"ל משמע לכאורה מדבריו ז"ל דחיובו הוי על מלאכת הבערה לבד אלא דכשאתה בא לפוטרו מדין הואיל אנו אומרים הכא ליכא הואיל דהא לא חזי ליה

וכפי דרך זה מאי דקאמר אפיק הבערה הכי פירושה אפיק הבערה סתם ועייל הבערה בעצי מוקצה. גם מאי דקאמר ליה ואיסור מוקצה דאורייתא הכי פירושו דאי לאו דאורייתא הגם דאיכא איסור מוקצה דרבנן ולא חזי ליה וליכא הואיל כיון דמדאורייתא מיהא הוה חזי ליה לא הוה לקי על ההבערה ולהכי הוצרך לומר מוקצה דאורייתא ותמה עליו מנא ליה הא ומשני אין דכתיב והכינו ומאי דגמר אומר ואזהרתיה מהכא דכתיב לא תעשה כל מלאכה צריך לדחוק דאין זה אלא אסמכתא דסמכו על ריבוי דכל מלאכה ולעולם אין לאו על ההכנה ללקות עליו ולהכי לא כתב רש"י ז"ל שחייב מלקות על המוקצה אלא על ההבערה כמ"ש דאי הוה חייב על המוקצה מלקות הכי הו"ל לרש"י למימר וחייב על טלטול מוקצה של גיד עצמו ושל עצי מוקצה ולדרך זה עלה פי' דסוגיא דחוק ולפי מה שפירשתי דאיסור מוקצה הוא דוקא לעשות צורכיו במוקצה יעלה פי' דסוגייא על נכון. דמאי דקאמר אפיק הבערה פי' לא לקי על ההבערה דהא אמרינן הואיל ועייל עצי מוקצה פי' דלקי על שעשה צרכיו בי"ט בעצי מוקצה ופירש"י דאיסור זה דעשה צרכיו בעצי מוקצה לית ביה הואיל דהא לא חזי ליה דהא אסור להשתמש באותם עצים של מוקצה שהבעיר ולזה תמה עליו וכי מוקצה דאורייתא ומשני אין דכתיב והכינו ולפי דמפסוק והכינו לא משמע אלא לאו הבא מכלל עשה ואינו אלא עשה להכי גמר אומר ואזהרתיה מהכא לא תעשה כל מלאכה כפשטיה ולהכי לקי על שנשתמש בעצי מוקצה. וא"ת סוף סוף האיכא נמי הבערה וא"כ לילקי גם עלה וליתני תנא לוקה ששה מלקיות לאו קושיא היא כיון דעל הבערה בשאר עצים לא לקי לזה ה"נ לא לילקי עלה דמאי דאנו אומרים לקי היינו משום דעל כל חד וחד מתחייב עליו בפני עצמו גם בלא צירוף חבירו משא"כ הבערה דבפני עצמה לא לקי והכא לא מחייב אלא משום שנשתמש בעצי מוקצה אין אנו יכולין להפריד לאו דהבערה לחייבו עליו ג"כ והבן מסקינן דלדעת רש"י ז"ל לסברת רבה כל דבר שאינו מן המוכן בין בי"ט בין בשבת אסור לעשות בו צרכיו ולא זו אף זו אפילו הוכן מאתמול אם הוא שבת לפני י"ט או י"ט לפני שבת אעפ"כ אסור לעשות בו צרכיו פי' לאוכלו או לשורפו לצורכו או לנסכו ע"ג המזבח למאי דס"ד רבה לאסור אפי' במקדש ואיסור הכנה דדרשינן מוהכינו הוא משום מוקצה דבעי' כל צורכי י"ט יעשה אותם מהמוכן. אבל לטלטלו ממקום למקום אפי' לצורך עצמו וליקח אותו בידו אין בו איסור