רי"ף סג

בין בשמתא בין בזולתה. ומי שהחרימוהו הקהל חייבין למול את בנו וקוברין אותו אבל מניחים אבן על ארונו זכר לסקילה ואם רצה ליכנס בבית הכנסת מרחיקין ממנו ד' אמות מכל צד. ומי שאינו רוצה ליתן שכר לש"ץ יקחו אמנו בעל כרחו כדין העירו' וכדין שכופין בני העיר זה את זה ולוקחי' ספר תורה נביאים וכתובים. ש"ץ שמוציא מפיו דברים שאינם הגונים כגון שהוציא מפיו דבר נבלה ומרנן בשירי ישמעאל מסלקין אותו על כיוצא בו נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ויהודים שהלוו ממון לשלטון והמחה אותם אצל אחד ממשמשיו ואמר להם במעמד שלשת' ממה שיש לי אצלך תן לו ואמרו לו אין חייב לשלח' להם ומי שהוא בנידוי ולא התנו שלא לדבר עמו אדם אין על המדר כלום ואם הזהירו שלא לדבר עמו חרם אין ראוי לדבר עמו אדם והמדבר עמו מגונה הוא אבל אין עליו דין ואינו יורש מ' שמדבר עמו המדבר עמו משומד כמותו

רפב שאלה ראובן נשא שני נשי' ורחל היא שנשא באחרונה ונמנעה רחל לדור עם לאה ומכרה מעט מנדוני' ולקחה מדור בשטר כתוב בלשון ערבי והשטר על שמה והזכיר בשטר שהמדור הזה לקוח מנכסי נדונייתה ואחר כך כתב לה הבעל זה המדור שלקחה שטר מתנה ושכנה בו זמן הרבה לבדה ומת ראובן זה ונשארה רחל בחצירה ושטר מתנה תחת ידיה ולא גבתה כתובתה ונשארה אלמנה שבע שנים ולאחר כן נשאת לשמעון ושכן עמה בחצר חמש עשרה שנים ואין אדם שימחה בידה והיא לא בקשה כתובתה מבנו של ראובן ולא מלאה אמו לפי שהכל עשתה ברשות לאה זו ובנה ונסתרה לאה ובתה לאחר נשואי בתה לבעל הנדוניא ממה שהניח ראובן אביה ואחר כך בקש שמעון זה לצאת מזו המדינה ויצא הוא ורחל ואשתו והשכירה רחל זו החצר לזמן קצוב ללוי עם כל מטלטלין שבהושכן לו בחצר ימים רבים שלא בפני רחל ושמעון ואחד כך הוגד לרחל ושמעון שלוי יצא מן החצר לאחר שנהרס רובה ואבדו המטלטלין וכל מה שהניח בה ועמד יהודה בנו של ראובן הנפטר ושכן באותו מקום שלא נהרס מן החצר ושמעון ורחל אינן יכולים לילך לאותה המדינה מפני המחס ושכן יהודה זה בחצר זה זמן הרבה יורנו רבינו ממי יתבע שמעון ורחל שכירות החצר והמטלטלין שהא בה אם מלוי אם מיהודה ואם החצר זו ראויה לה או לא וממי תתבע רחל זו כתובתה ולאה צרתה ובתה כבר מתו בלא שבועה ואם יש מן הדין שתשבע רחל והיא אשת אחיו או לא והמקום יכפול שכרו

תשובה עייננו בשאלה זו וראינו אם הדבר כן הרי החצר ראויה לרחל באחד מן העניינים הללו או בשטר מתנה או בלקיחת ממון נדונייתא וכל שכן משניהם ולענין השכירות אם לוי לא יצא מן החצר אלא לאחר הזמן ששכר אותה מושלס אין עליו מן השכירות אלא בכדי מה ששכן בחצר ובנו של ראובן ישלם השאר משום החצר זו קיימה לאיגרא ואין על לוי שיתבע השכירות מיהודה שכבר נשלם הזמן של לוי ולא נשתייר לו עסק בה אלא ודאי אם לוי יצא מן החצר עד שלא נשלם זמנו חייב הוא ליתן כל השכירות לשמעון ולרחל עד שיושלם זמנו וישלם בנו של ראובן השאר לרחל כל ענין המטלטלין והא שלוי חייב בהם בין שהניחם בין שלא הניחם לפי ששומר שמסר לשומר חייב וכן הלכה. ולענין כתובת רחל כיון שמתה לאה ולא גבתה כתובה ולא נשבע יש מן הדין שתתבע רחל כתובתה מיורשי ראובן לאחר שתשבע לפי שאין ליורש כלום עד שיגבו בעלי חובות כל מה שהוא שלהם וכן הדין

רפ"ג שאלה הרשאה יצאה לפנינו וכתוב בה זיל סב ואפיק לנפשך היו שם מאן דאמר הרשאה בטלה לפי שאין בה זיל וזכי ואפיק לנפשה ואמר לו (אחר) הכי סב יש בה וכאלו הדברים מתקיימת ואפי' נאמרו בלשון עראי היתה ההרשאה קיימת יורנו רבינו עם מי הדין: תשובה כיון מכתוב בהרשאה זו סב אע"פ שאין בה זכי אינה נבטלת וסב וזכי חדא היא אבל מדבר אחר היתה נבטלת שאין כתוב בה ודון אלא כיון שעינינו בה מצינו שכתוב בה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי בין לזכות בין לחובה הרי הן עומדין במקום דין וההרשאה קיימת

רפד שאלה ראובן נפטר והניח בן ואלמנה והאלמנה אינה רוצה ליטול כתובתה אלא אמר' כל יומי מיגר אלמנותי אתזון ואתפרנס מנכסי בעלי ואהא משתמשת בכלים שנשתמשתי בחיי בעלי

תשובה שאלה זו בהלכות שלנו דהלכה כאנשי גליל ונזונת תנן וכו' בהלכות

רפח שאלה ראובן נתחייב לשמעון שבועה ותלה עצמו בא' מן השרים ולא יכול להשביעו עמד אביו של ראובן זה ואמר לשמעון אני אעשה עמך פשרה בשביל בני מיד עמד שמעון ומסר מודעא אצל שני עדים ואמר להם דעו שאני עושה פשרה עם אביו של ראובן אלא (שהיא) באונס יודיענו רבינו אם פשרה זו קיימת או המודעא: תשובה אם נתברר על העדים אנסו של שמעון הרי המודעא שמסר קיימת והפשרה בטלה אבל יכול אביו של ראובן זה לומר לשמעון תן לי הממון שנתתי לך בפשרה שהרי הפשרה אינה ולאחר כן תרד עם בני לדין

רצו תשובה מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר מ"ט רישא ומ"ש סיפא אמר רבא סיפה דאמר לו מדעתו. ויש לנו להקשות מה הפרש בדבר דהיכא דאמר לו מוכר דהוא אסור והיכא דא"ל לוקח דהוא מותר מאחר כי על שני הפנים לא נגמר המעשה אלא