רי"ף מז

לא צויתי אתכם להוציא עליה כלום ואני שלחתי לה כדי מזונותיה יורנו רבינו אם יש עליהן כלום או לא וכן אם טענו שהוא צוה להם להוציא לה כל מה שתצטרך מתחייב בכך א"ל

תשובה רואין כל מה ששיגר האיש לאשתו וכל מה שהניח לה ומעלין הכל בחשבון ורואין כמה ימים ישב במדינת הים ואם יש כדי מזונותיה באותן הימים להרוחה ממה שאמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו אין עליו לפרוע לה כלים לאביה ולאחיה ואם נשתייר יפרע להם הכל עם הוה מודה שלותה מהם ואם כפרה כמה ששיגר לה או במקצתו ישבע שבועת היסת כי שגר אליה כל מה שטוען שיש לו אצלה ויפטר על עיקר מ"ש מנה יש לי בידך אין לך בידי פטור משביעין אותו שבועת היסת ואם היא לא לותה כלום אלא אביה רצה להוסיף לה במזונותיה משום חנינה ורחמנות ולא על דרך הלואה אין להם עליו כלום כענין עה שאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר אבד א"מ והלכתא כמותו אבל מה שלקחה מהם על דרך הלואה יש עליו מן הדין לפרוע וראיה לדבר היא בפרק דייני גזירות ובפרק יש מותרות ולא הזכרנו אותו כדי שלא להאריך ואם טענן שהוא צוה אותם להוציא עליה משלהם והוא כופר ישבע שבועת היסת ויפטר

קץ שאלה האי סוכה דמטללתא עד תלתין יומין לא הויא חזקה לבתר תלתין יומין הו"א חזקה ואי סכה דמצוה היא לבתר שבעה נמי הו"א חזקה ואמרת או השבעה לז' הן או שבעה של מצוה לבד

תשובה אינן אלא שבעה של מצוה בלבד ואע"פ שראינו מי שאמר כי הן לז' אין סומכין על דבריו דאם כן הויא לגמרא למימר ואם סוכה דמצוה היא עד לז ימים לא הויא חזקה ומדלא אמר הכי אינן אלא שבע' דמצו' בלבד והדבר ברור כי היה מוחזק להם מסתם שאלה שלשים יום כמ"ש סתם מלוה שלשים יום אבל סוכה דמצוה בסתמא אינה אלא ז' בלבד

צא שאלה שותף שמכר לאשראי וכפרו אותו הלוין חייב הוא לשותפו לפי שפשע ומכר לאשראי או כיון שהמנהג של מדינה למכור באשראי אינו חייב לו כלום

תשובה המכירה באשראי פשיעה היא כמ"ש כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי ואע"פ שאנשי המדינה מוכרי כך אין זה המנהג מועיל אלא אם התנו שלא ימכור אחד מהם אלא לאשראי אבל יש מוכר דאשראי אם אין זה מנהג והיה על השותף שיקח מעט וימכור בנכייה לאלתר הילכך רואין אם שתפיס אלו סוחרים מבקשים להרויח כל אחד ואחד לחבירו ולאמצ' היתה אותה פש מה שפשע שותף זה בכלים וההפסד לאמצע דקיימ' לן פשיעה בבעלים פטור

קצב שאלה הא דאמר רב אדא בר אהבה האי' אודיתא זימנין כתבינן מה הפרש יש בין מוספי אבקו ופירוש דעת מר בר דב אשי דאמר כנפייהו ופרוש זה שאמר עד דקבעי דוכתא לבי דינא ומשגרי שליחא מבי דינא ומזמני ליה לדינא אם על בעלי דינא או על דיינין

תשובה הפרש יש ביניהו דאי הוו מיכנפי לא היתה ישיבתן לדין וא' כניף איהו תהיה לדין ואם כן על הודאה שתהיה לפניהם וכל טענה תהיה הודאה בפני בית דין וטענה בפני ב"ד שאינו יכול לחזור בהן אלא כותבין אותו ב"ד ואפילו לא כתבו אותן הן ככתובות ועומדות ומש"ה אמר כותבין אבל אם לא ישבו לדין אין הודאתן הודאה ופירש דברי מר בר רב אשי הוא שאמר לך אין כל זה מועיל עד שישבו במקום הידוע במושב ב"ד וישגרו ב"ד אחר הנתבע ואחר כך תהיה הודאתו הודאה ואינה צריכה לאותם עדים ולא שיאמר עלי כתבו שטר אלא יש להם שיכתבו עליו שטר הודאה וישתעבדו לנכסיו מאותו היום במה שהודה בפניהם דקיימלן הודאה בפני ב"ד כמלוה הכתובה בסטר דמי' ודבר זה תמצא אותו מפורש בהלכות שלנו בפרקא של בבא מציעא. יצחק ב"י אלפאס

קצג שאלה על מ"ש בתלמוד שצריך קנין כמו פשרה ומחילה וכיוצא בהן אם אמר אתם עדי יבא בקנין ואין צריך לקנין או אא"ע מועיל אלא במקום הוראה בלבד

תשובה הפשרה אינה מתקיימת אלא בקנין כמ"ש פשרה צריכה קנין אבל מחילה שאינה בדרך פשרה אינה צריכה קנין לפי שהוא תחת יד השואל ולא מחסרא מחילה ואפילו אתם עדי א"ב ולא הוצרכו עדים אלא לכופר כמ"ש לא איברו סהד' אלא לשקרי

קצד שאלה וז"פ הודאה בפני שנים צריך לומר כתובו צריך הוא לאתם עדי או בכתובו לחוד סגיא

תשובה כתובו עדיף מאתם עדי דאתם עדי בלחוד אינו רשאים לכתוב מטר עד שיאמר כתבו עלי פטר

קצה שאלה ז"ש כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך צריך עם דבר זה אתם עדי או א"ב אלא הודאה בלבד

תשובה המתנה והמכירה אינה צריכה עדים דלא איברו סהדי אלא לשקרי

קצו שאלה מה הפרש יש בין מלוה בשטר למלוה ע"פ וכן אם ראו עדים שלוה שמעון מראובן ק' די' ובקש המלוה מן העדים שיכתבו לו שטר בכן ויתנו לו אותן היש על אותן עדים לכתוב א"ד כיון שלא אמר הלוה כ קנו ממני או כתבו א"ל לכתוב שטר

תשובה יש הפרש והוא שאמרה המשנה המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מב"ח והעדים שראו שלוה שמעון ולא א"ל אתם עדי לא יועיל להם הדבר כלום ליכתוב וליתן שאפשר שאותה הלואה לא היתה הלואה אלא פשרה היתה אצלו וזה שנראה להם שנטל דרך הלואה שמא עשה כן שיענה את נפשו או משום ד"א הילכך א"ר לכתוב שטר: