רי"ף לד

דמים הילכך שאין המחצית סתם בדמים ידועים וזהו שאמר אפי' דאמר וכו ויש מן הדין שיטול מחצית הכרם במדה במקום כחוש כמו שהורה בית דין של אותו מקום כמו שאמרו בשטרות יד בעל הפטר על התחתונה וזה שאמר שמי שהורה שיטול שמעון בעידית הכרם שומעין לו והביא ראיה ממוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן אלו דברי תימה הן שהיה לו לסמוך או על ההודאה ראשונה או בל ההוראה השנית ומה שאמר מוכר בעין רעה מוכר אינו כן שכבר נפסקה הלכה כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין רעה מוכר. ואע"פ שאמרו מוכר בעין יפה מוכר לא אמרו כן במוכר סתם שיטול עידית ואינו נוטל כחוש כמו שכתב משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש והוא הדין נמי בנותן כחוש. והטעם בדבר שאין אדם עשוי שיתן הבור וישאיר לעצמו הכחוש בין שהיה מוכר בין שהיה נותן ומה שאמרו רבותינו ז"ל מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב לא באו לומר שמי שנותן סתם שהמקבל נוטל עידית וחלילה לרבותינו ז"ל מדין עיכן אבל אמר מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב שלא השאיר לעצמו כלום כגון שהיה בה בור ודות ואלו דברים שאין יוצאין מכלל מכר ונכנסין בכלל מתנה ואין הטעם משום עין יפה במתנה ועין רעה במכר אלא משום שאמר זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש שהלוקח שנותן דמים יש לו לפרש אבל המקבל מתנה אינו יכול לומר איני מקבל ממך אלא כך וכך

קלה שאלה ראובן כתב כל נכסיו להקדש וכשראו היורשים המחנה מצאוה שאינה בתקונה ונפל ביניהם ובין העדה דין ודברים יורנו רבינו ביד מי נעמיד הנכסים עד שיזדמנו לדין כדי שיהא האחד מוציא מחבירו ומי ידון עם היורשים ואם היה הדין במעמד אנשי אותה העיר ונשאר אחד מהן שלא בא חוששין לו או לא

תשובה רואין ביד מי היו הנכסים בתחלת המריבה והיתה ביניהם ומעמידין אותם בידו עד שיתברר מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא היו בנות המדינה בחזקת אחד מהן יעמידו זקני העדה אפוטרופוס ויעיין בהם ומעמידין מורשה שידון עם היורשי' לעיר והבא לאחר כן וטען טענה נכונה שומעין ואפילו שיבטלו את הדין בשבילו ואם היורשים אינן בעלי זרוע ועשירים שחוששים לנכסים שיהיו בחזקתן יש להעמיד אותן בחזקתן עד שיתברר בדין שהן ודאי ובעלי השטר ספק

קלו שאלה ראובן הוציא, על שמעון שטר בעשרה זהובים אמר לו שמעון אלו העשרה זהובים לא היו עיקרן כי אם חמשה ליטרין של משי שנתת לי יהיה כל ליטרא שוה זהוב וחצי וכיון שהייתי מוצרך נטלתי אתן בעשרה

תשובה זה ששאלת עליו זהו אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין לא מן מלוה ללוה ולא מן הלוה למלוה וכיון שהמלוה לא גבה השטר והלוה אומר לא נתן לו כל השטר רואין את הנוה כאילו אומר למלוה פגמת את שטרן ובעל דינו כופר שישבע שלא פגמו וגובה על פי מה שאמר רב פפא המי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה פרוע הוא לאו כל כמיניה וכו'

קלז שאלה ראובן העידו עליו שנתייחד עם אשה ואחר כך נפלה לפניו בתה לייבום מייבם או חולץ ואם יש הפרש בין שהיה היחוד לפני שנפלה ליבום ובין לאחר שנפלה

תשובה אם יש עם יחוד זה חשד הרי קרובות מאותה חשודה כלן אסורות והן אמה ובתה ואחותה ואין הפרש בין שהיה לפני שנפלה ובין לאחר שנפלה וחולץ ולא מייבם ואע"פ שאסורין אלו הוא כמו שהזכירו בפרק נושאין על האנוסה ממה שאמר הברייתא הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה ופרקו ואמרו מדרבנן ומתני' דקתני נושאין על האנוסה לאחר מיתה משום שלא יבא עליהן לאחר הנשואין ופגע בערוה ואם מתה אין כאן חשש ואם היא אסורה דרבנן הוי איסורייהו כאיסור שניות שחולצת ולא מתייבמות

קלח שאלה מי שנשתתף עם שני וכתב לו נאמנות ופטור מכל מיני טבועות וחרם סתם ואפילו דור לי בחיי ראשך ובקש זה שהאמינו להחרים חרם סתם מי שלא הלך עמו באמונה בשותפות שיש על חבירו לומר הוצא אותו מן החרם או לא

תשובה כל נאמנות שיש לו אפילו חרם סתם אין מועיל תנאי זה כלום ויש לו להחרים סתם ואין חבירו רשאי למנעו לפי שכשהאמינו לא התיר לו שיגזול וכיון שיחרים סתם על מי שגזלו וחבירו אומר לא גזלתיו או לא (אומרים לו) גזלתו אין לך עליך אדם ואם גזלתו החזיר לו

קלט שאלה עיקר הדין (בדאי קנה) וקנה ומכר שיחלוקו יודיענו רבינו אם דבר זה דוקא כשכתב לו דאי קני או אפילו לא כתב לו: א

תשובה עד שיהא בשדותיהן שקניתי אני ושאני עתיד לקנות אבל אם לא היה כתוב שקניתי ושאני עתיד לקנות לא נשתעבד לו אלא על מה שהיה נו ברשותו אבל מה שקנה אחר כן אין לו לטרוף ממנו כלום

קמ שאלה המנהג שכותבין בהרשאות נחתי לו ארבע אמות קרקע בחצירי ואגבן עניתיו היש לדבד עיקר מן התלמוד או לא

תשובה יש לו עיקר בתלמוד והוא מה שכתב מאי קניתיה נקנינהו נהלך אגב קרקע זה לא את כתוב לן התקבלתי כי הא דרב פפא המלוה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי וכו' והדבר צריך שהקנין לבדו אין מועיל לו כלם שאין מטבע נקנה בחליפין ואין צריך הקנאה קא אגב קרקע אלא המוטבע לבדו

קמא שאלה עדי הקיום קרובים למלוה או ללוה או