רי"ף לג

מיד השלטון עד שנענש שמעון וברח ולאחר כן נכנסו המוראביטין בארץ וחזר אותו פחה לארץ ולקח הכפר לעצמו וחזר בנו של ראובן הגדול ועשה אותו עדות והחזיק שאותו כפר היה לראובן אביו משום שהיה נקרא על שם אביו והודה בכן הארמאי לפני השופט של עכו"ם והחזיק הכפר לראובן והחזר השופט את הלוקח בדמים על אותם שמכרו לו וקם שמעון ואמר תנו לי רביעית הכפר שלי אמר לו בנו של ראובן חלק שלך מכרה אותו אשתו של אחד מן השותפים אמר לו שמעון מאין לך כן אמר לו אני מעיד שאתה מכרתו לאשתו של שותף אמר לו שמעון אין אתה נאמן ולא היא

תשובה אם זה שטען שקנה משמעון אבל חלק זה של שמעון שנחזקה הרי הוא בחזקתו וישבע היסת בטענתו ואם לא אכל שני חזקה אינו כלום אלא ישבע לו שבועת היסת שמעון שלא מכר לו כלום ויחזיק בחלקו. ומה ששאלת על עסקי האלמנה שמכרה חצר מעזבון בעלה בעשרים וחמשה זהובים והיתה שוה מאה זהובים אם לא נשבעה על כתובתה ולא היתה ראויה ליטול כתובתה הרי מכרה בטל ותחזיר ליורשים ואם אפוטרופוס של יורשים רצה למכור ימכור

קלב שאלה ראובן נלקח בשביה פדה אותו שמעון משלו וכתב לו בכך שטר ויצא לעיר בלנסיא ומצא שם אביו של ראובן ולקח ממנו מחצית הדמים וכתב עליו שטר במחצי' השנית וחזר ראובן לארצו וישב שם זמן ומת ואחר כך הרשה שמעון שליח לתבוע אביו של ראובן במה שכתב לו על עצמו ובא אליו ונתן לו חצי מן הנשאר ונשאר החצי שהוא רביעית הכל ואחר כך הלך אביו של ראובן למדינת דאניה ומצא שם יורשי שמעון וכיון שראה אותן מוצרכים ובקשו ממנו את השאר נתנו להם וחזר לארצו לאחר כן בא אליו המורשה הנז' ותבעו מה שכתב לו על עצמו ואמר לו כבר נתתיו ליורשי ושמעון משום שראיתים שהיו צריכי' ואתה שליח וכבר מת אותו שהרשה אותך ואין לך אצלי כלום

תשובה הרשאה של מורשה זה אינה כלום שמשעה שמת המרשה נעשה הממון בחזקת היורשין הילכך אין לו כלום אלא אם הרשו אותו יורשים ובזה אמר דילמא אדאתי שכיב רבי אבא ונפלי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא לא כלום הוא

קלג שאלה אחד מן התלמידים גנב ספרי פרושין לחבירו וכשתבעו ממנו נשבע שבועה החמורה שלא יחזרום לו עד שיעתיק אותם ויש מי שהורה שמותר לגנבן

תשובה הגונב והמורה כלם טעו שלא כדין עשו שזה שהורה שמותר לעשות כן דומה לו משום שמתלמד דברי תורה שהיא מצוה היא וטעה מתום שאמר לולב הגזול והיבש פסול ואתמר ענה משום דמצוה הבאה בעבירה המקום שונאה שנאמר כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה וגו' הילכך הודה ליה זה בהודאתו חוטא ומחטיא והגונב יש עליו ג' לאוין אחד משום גונב ואחד משום שנשבע שלא יחזור אותם והו"ל על דברי תורה נשבע שהיא גזלה ואחד משום גזל לפי שהוא גוזל שלא מדעת ואע"פ שהגזלה בכלל הגניבה היא אלא שנסתר בלקיחתן משום שאמר אל תגנוב את שלך מאחרי הגנב שלא תראה עלי כגנב ואם אסור בשלו כל שכן באחרים ואף אותה מצוה שנתכוין לה לא עלתה בידו כמו שכתבו לולב הגזול והיבש פסול שלא עלתה בידו מצותו

קלד שאלה ראובן ואשתו היה להם חצר ומשכנו אותה בחמשה עשר זהובי' מוראביטיא לשמעון והשכיר אותה שמעון זה לעכו"ם וישראל חמשה דינרים בכל חדש וזו החורבה נהרסו בה מקומו' הרבה שהרסו הדרי' בה והפסידו מדמיה הרבה הוא הפסד חצירו

תשובה יכנסו אנשים בקיאים בחצר וידעו מה נהרס בה אם מחמת שהיתה החצר ישנה ולא מן הדרים בה נהרסה אין על שמעון ולא הדרים בה כלום ואם הדרים בה גרמו להרסה בהכנסת בהמות ובמרבית הזבלים וכיוצא באלו יש על שמעין לשפץ מה שהפסיד בה ונוטל שכירות שאלה לפני רבינו יצחק ברבי ברוך ז"ל. ראובן השיא בתו לשמעון וכתב לה בכלל עסקת הנדוניא חצי כרם וכשכנס שמעון את אשתו בקש לחלוק את הכרם לשומא אמר לו ראובן איני נותן לך כי אם מחצית במדה והורה בית דין שהיה במקום שאינו לו אלא מחצית במדה בזיבורית הכרם יורנו. תשובה עייננו בשאלה זו וראינו שמ' שאמר שיש חלוקה בלא שומא לא אמר כלום לפי מה שכתבו רבותינו ז"ל ז"ל חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהו ונוטל חציה בדרום אלא אם התנו עמו שיטול כמדה ברוח פלוני היינו אומרי' סבר וקביל הילכך הדין שיחלוק הכרם בשומא ויטול שמעון חלקו בפחות מן הכרם על פי שאמר משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש על מה שאמרו רבותינו ז"ל נמי ספק ממונא לקולא ואם יש מי שהורה ששמעון זה נוטל ברוח עדית שבדרום הוראתו הוראה ושומעין לו מפני שאמרו רבותינו ז"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן ויש דברים שיוצאין מכלל המכירה ואין יוצאין המתנה כמו שאמרינן במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם ואמרינן נמי וכי יפה כח מתנה מכח מכר והשיבו יפה ויפה וכל שכן בפסקת מתנת הבת שנקנה הדבר באמירה ואמ' נמי בההיא הנאה דמיחתני בהדי הדדי גמר ומקני ואם כן הוא זה שאמר לוקח נוטל כחוש אינו אלא בלוקח אבל לא בנותן מתנה וכל שכן פסיקת הבת ונוטל שמן והמקום יצילנו מעונש הדין. תשובה עמדנו על חשובה זו וזה הרב ז"ל שהורה שיטול שמעון מחצית הכרה בשומא אינה הוראה נכונה שזה משמנין ביניהם אינה אלא שומת ממון לידע כמה דמים שוה שיתן אותם הלוקה משום שלא פסק עמו בדמים אלא מכד לו המחצית סתם בלא פסיקת