רי"ף כט

את ממונו ואם בקש לו זמן נותנים לו שלשים יום כמו שכתבו זמן בית דין שלשים יום ואיתמר נמי שום היתומים שלשים יום ולא יהא דינו גדול מדין היתומים וזמן זה במכירת קרקע אבל במכירת מטלטלין אין צריך בכל זה אלא כדי שימכרוהו בלבד

ק"ו שאלה ראובן תבע לשמעון בקרקע ובקש לדין להזמינו לברורים שביניהם אמר שמעון איני מזדמן אלא אצל חכם לך עמי למקום הועד אמר לו ראובן איני הולך עמך אלא אצל ברורים שבינינו ויכתבו פסק דין ונשגר אותו לחכם ונעשה על פיו או כתוב טענותיך ואכתוב טענתי ומה שיאמר החכם נסמוך עליו

תשובה אין על הנתבע לומר אינו דן עמך במקום זה וכן אמרו שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום המועד כופין אותו ודן בעירו ואוקימנא בשאמר מלוה נדון כאן ולוה אומר כלך לבית הוועד ילך למקום הוועד מאי טעמא עבד לוה לאיש מלוה ושאלה ה"א זו שנתבע אומר כלך לבית הוועד הילכך אין שומעים לו אלא לדון בעירו ואם רוצה נותנים לו פסק דין ושואל מאצל חכם ועושין על פי תשובתו. וזה שאמר ראובן על עדות אבי כלתו שכשר הוא לו כן הוא כמו שאמר לפי שאמר ההלכה אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה לא דמו אלא בעוכלא לדנא אלא שאינו כשר שידין לו אלא אם היה דיין קבוע ויש לבעל דין לומר אע"פ שכשר אתה מן התורה אני איני רוצה לדון אצלך שלא מנתה התורה אותך עלי דיין ומי שברר תלמודו לעצמו ברור לו לדון לו יש לו לבטל אותו ברור ושלא לכוין אצלו כל זמן שלא יגמור אותו דין אבל אם גמר אותו דין אין לו לחזור בו ולברר אחר אלא כל עה שעשה עשוי עליו

קז שאלה ראובן היתה לו חצר והשכירה לשמעון לשנה והיתה אותה שנה מעוברת ולא ידע בה היה לו לתובעו באותו חדש העיבור משום דלא ידע או לא

תשובה מי שידע ומי שלא ידע שוים הן בדבר משום שאמר ההלכה המשכיר בית לחבירו ונתעברה השנה נתעברה לשוכר הנה העיבור לא היה אלא לאחר השכירו' ואמר ההלכה נתעברה לשוכר וכן הדין יצחק ב"י אלפאס

קח שאלה ראובן היתה חצר בהכרזה ומכרה שמעון באותן דמים שהגיעה ולא היה לשמעון תשלום הדמים כאן לו מקצת ואחריו ראובן במקצת משום שהוסיף לו על אותן דמים הראשונים זו תוספת יש מן הדין להגבותה או לא

תשובה זה המעשה אבק ריבית הוא ואסור וארז"ל כל אגר לי נטר אסור ואמרו נמי אבק ריבית הוא ואסורו אינו יוצא בדיינין כלומר שאם נטלו המלוה אין מוציאין אותו ממנו אבל אם לא נטלו המלוה אין חייב הלוה לפרוע

קט שאלה אם יש מן הדין למי שקנה חצר ומצא בה מומין שיחזור על המום ולפרש לנו טעם רבותינו שאמרו אין אונאה לקרקעות ופירש חפץ אלוף ז"ל שדבר זה במה שקנה אדם בעצמו אבל עה שקנה אדם על יד שליח יש לו אונאה דיכול למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי

תשובה יש מן הדין למי שמצא מום בחצר לחזור על המום אם לא הכיר באותו מום בשעת הלקיחה וזהו שכתב חפץ אלוף ז"ל בענין האונאה יפה אמר. וטעם שאר"זל אין אונאה לקרקעות ה"א דאין בו דין אונאה בין מעט בין רב לא קונה ולא מוכר

קי שאלה ראובן נפטר ותבעה לאה כתובתה והיה בכלל נדונייתה חצר שבעלה כותב לה חצר אחרת בכתובתה ואין ראיה למנהג זה אלא שהוציאה לאה שטרי כתובות המקום ונמצא תנאי זה במקצתן והיורש אמר לה אין חוששין למנהג זה עד שיתברר בראיה ברורה

תשובה זה המנהג שטענה לאה אין חוששין לה אע"פ שיש במקצ' כתובות כך אין שומעין לה עד שתביא ראיה ברורה לזה

קיא שאלה על לאה שהיתה נה שטר משכונה על חצר של ראובן ובקשה לצאת מאותה מדינה ועשתה שמעון שליח לקבל לה אותו ממון וקיבל אותו שמעון באחריו' עליו ועל אשתו וכתב שמעון על עצמו שממון זה קבלו מראובן מאותו חוב שהיה ללאה אצל ראובן ולאחר זמן תבע השלטון את ראובן לתת לו אותו ממון שפרע לשלוח' של לאה וכיון שראה ראובן כן פייס את שמעון עד שיחזיר לו אותו ממון וכתב לו שובר ולא הזכיר באותו שובר בזה הממון שהחזיר לו הוא שנטל ממנו מסך המשכונ' מהיה ללאה על ראובן ותבעה לאה את שמעון אותו ממון והוציאה אלו שטרות שכתב בהן שהממון שנטל מראובן לא נטלו אלא מאותו חוב שהיה ללאה אצלו ושמעון כופר ואומר שממון זה לא קבלתיו מראובן אלא בתורת פקדון

תשובה כיון שהוציאה לאה שטר מקויים שהממון לא קבלו אלא בשלוחותה מחוב שהיה לה על ראובן מחייבין את שמעון לפרוע לה כל הממון לפי שכבר זכה לה בו ונעשה ברשותו וזה שהחזירו לראובן איהו אפסיד אנפשיה וכן אמר הילך מנה לפלוני שאני חיב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר וזה שאמר חייב באחריותו אם נתנו לשליח מעצמו אבל אם נתנו בציווי בעליו ובשליחותו אינו חייב באחריותו וע"מ בין נתנו מעצמו בין שלא נתנו מעצמו אם בא לחזור אינו חוזר שכבר זכה בו לבעלים ואם מחזירו חייב לשלם

קיב שאלה על אחים שהיה להם אחות והשיאוה לשמעון ופסקו לה בנדונייתה חצר ולאחר