חדושי הר"י מיגאש על שבועות מב.

ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל ולאו פרעתיך א הנהו סיטראי נינהו כלומר חוב אחר היה לי אצלך וממנו היו אותם זוזין שפרעת לי ופירוש סיטראי מלשון צדי המשכן ומתרגמינן סיטרי משכנא כלומר מצד אחר היה אותו פרעון אמר רב נחמן איתרע שטרא רב פפא אמר לא איתרע שטרא.

ואקשינן ולרב פפא מאי שנא מההיא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא ואמר ליה והא אתורי יהבת לי ואתית ויתבת אמסחתא וקבילת זוזך ואמר רב פפא איתרע שטרא.

ומהדרינן הכי השתא התם כיון דקא מודה דאתורי יהב ומתורי שקל איתרע שטרא כלומר כיון שמודה בעל השטר ששטר זה לא היה אלא מדמי השוורים שמכר ממנו ונתברר שישב אמסחתא בחנות שנמכר בו בשר אותם שוורים ונתקבל דמי הבשר הנמכר בידוע שלא היה אותו פרעון אלא דמי השוורים עצמן שהרי מדמי בשרם היו אותם זוזין שנקבלו אבל הכא אומר סיטראי נינהו והלכתא איתרע שטרא והני מילי דפרעיה באנפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא אבל אי לא פרעיה באנפי סהדי מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם יכול לומר סיטראי נינהו וכאבימי בריה דר' אבהו כדמפו' בכתובות בפרק הכותב דף פ"ה ע"א והאי דאמרינן הני מילי דפרעיה באנפי סהדי מסתברא לן דדוקא היכא דקא מסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה ולא ידעי אי מהאי שטרא הואי ההוא פרעון אי משטרא אחרינא דכיון דמסהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה איתרע שטרא דהא ליכא למימר מיגו אבל היכא דמסהדי דיהביה זוזי ולא ידעי אי בתורת פרעון או פקדון או מתנה ומאי דדמי להו אמרינן מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבינהו ניהליה מהימן כי אמר סיטראי נינהו מהימן תדע דהא בפי' אמרינן אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן יכול למימר סיטראי נינהו אלמא כל היכא דאיכא למימר מיגו מהימנינן ליה הכא נמי כיון דאיכא מיגו מהימנינן ליה:

וממעשה דרב ורב הממונא בפרק שבועת העדות ילפינן דהיכא דאיכא סהדי דמסהדי דיהביה זוזי ולא ידעינן אי בתורת מתנה יהבינהו ניהליה אי בתורת פרעון וקא טעין הנתבע דבתורת מתנה יהבינהו ניהליה דמהימן דגרסינן התם יתיב רב יהודה וקא מבעיא ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ מהו אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען אי דאמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן ואי דאמר במתנה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי וכו' אלמא אע"ג דאיכא סהדי דיהב ליה זוזי באפייהו כיון דלא ידעי אי לשום הלואה אי לשום מתנה אית ליה למימר לשום מתנה יהבתינהו ניהליה הכא נמי כיון דלא ידעי אי לשום פרעון יהבינהו אי לשום מתנה יהבינהו אית ליה למימר לשום מתנה יהבתינהו.

ואם תאמר מי דמי התם תובע אמר לשום הלואה ונתבע אמר לשום מתנה ואמרינן ליה לנתבע משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה אבל הכא נתבע אמר לשום פרעון ותובע אמר לשום מתנה וכיון שכן היכי מייתינן ראיה להימוניה לתובע לאפוקי מנתבע מהך מעשה דמהימנינן ליה לנתבע לא יפטוריה מתובע מה ענין טוען להוציא לטוען להפטר האי מימרא לאו דוקא דכי מעיינת לה למילתא ודייקת לה שפיר משכחת לה דדא ודא אחת היא דכיון דהני סהדי לאו אגופיה דהאי שטרא קא מסהדי דפרוע הוא אשתכח דסהדותייהו לא שייכה בשטרא אלא סהדותא באנפי נפשה הוא דקא מסהדי דבאפייהו יהב ליה הנתבע לתובע זוזי מיהו היכא דלית ליה לידחויי אמרינן איתרע שטרא דאיגלאי מילתא דסהדותייהו אגופי' דשטרא אהניא והיכא דאית ליה לדחויי לא איתרע שטרא דאגלאי מלתא דסהדותייהו לאו אגופיה דשטרא הוא אלא סהדותא באנפי נפשה היא דכיון שכן הויא לה בהך סהדותא דקא מסהדי התם דבאפייהו יהב ליה התובע לנתבע זוזי וכי היכי דהתם מצי אמר במתנה יהבינהו ניהליה הכא נמי מצי אמר במתנה יהבינהו ניהליה ודקא אמרת מה ענין טוען להפטר לטוען להוציא אטו בהאי טענה הוא דמפיק ליה להאי ממונא בשטרא הוא דקא מפיק ליה והאי טענה לדחויי הך סהדותא דקא מסהדי סהדי הוא דמהניא דכיון דהך סהדותא לאו בגופיה דשטרא היא אלא סהדותא באנפי נפשה היא דהא אית ליה לדחויי ואיגלאי מילתא דסהדותייהו לאו אגופיה דשטרא הות ולא איתרע בה שטרא כדאמרינן אישתכח דשטרא כדקאי קאי דהא בהאי סהדותייהו אידחייא לה האי טענתא דקא טעין דבמתנה יהיבנהו ניהליה דכיון דהא איתברר לן דאפשר ליה לתובע למידחי בהך סהדותא ולמיטען דהך זוזי במתנה יהבינהו ניהליה ומהימן כי אמר סיטראי נינהו נמי מהימן ועוד דמלישנא דגמרא נמי דייקת דהכין הוא כדאמרינן מדאמרינן והני מילי דפרעיה באפי סהדי אלמא הכי סהדי בפרענא קא מסהדי מיהו לא ידעינן אי מהאי שטרא או משטרא אחרינא אבל אי קאמרי סהדי דיהב ליה זוזי באפייהו ולא ידעינן אי משום פורענא או לא אפשר ליה לדחויי בהכי איגלאי מילתא דהך סהדותא לא איתרע ביה גופיה דשטרא כי היכי דלא ליהמני בהאי טענתא וכיון דאפשר ליה למיטען דבמתנה יהביה ניהליה ומהימן כי אמר נמי סיטראי נינהו מהימן.

מתני' אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכו' מאי טעמא דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו וגומר ואין נתינת קטן כלום הא דתנן אבל נשבעין לקטן אוקימנא בגדול הבא בטענת אביו בדאמר ליה ברי לי שיש לאבא בידך מנה ואמר ליה האיך חמשין אית ליה וחמשין לית ליה וכיון דגדול הוא ואמר ברי לי משתבע האיך כדין מודה במקצת הטענה ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא מני רבי אליעזר בן יעקב היא דאמר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו והא דרבי אליעזר פרישנא בטוענו גדול והאי דקתני טענת עצמו הכי קתני טענת אחרים והודאת עצמו ואף על גב דכלהו טענתה נמי טענת אחרים והודאת עצמו ואם כן במאי איפליגו רבנן בהדי רבי אליעזר כלומר הא ודאי דבר ידועה היא דכל טענת אחרים והודאת עצמו חיובי מחייב שבועה הא אוקימנא דבדרבה קא מפלגי דאמר רבה וכו' דרבי אליעזר סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז הילכך רמינן שבועה עליה כי היכי דלודי ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומדלא מעיז האי משיב אבדה הוא והלכה כרבי אליעזר בן יעקב כדקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי.

אשתכח השתא דקטן הבא בין בטענת עצמו בין בטענת אביו אין נשבעין עליו אלא משיב אבדה הוא בהך מקצת טענתא דמוד' והיינו דתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וגדול הבא בטענת אביו אי דקאמר ברי לי נשבעין על טענתו והיינו דתנן אבל נשבעין לקטן וכדאוקימנא דמאי קטן גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא ואי דלא אמר ברי לי אין נשבעין על טענתו דמשיב אבדה הוי נתבע בהך חמשים דקא מודה בהו והיינו דתנן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור מפני שהוא כמשיב אבידה:

והאי דאמרינן אין נשבעין על טענת קטן מסתברא לן דדוקא שבועת התורה אבל שבועת היסת מיהא מחייב ואפילו שבועת התורה נמי דוקא שבוע' מודה במקצת הטענה ועד אחד דאתיין מחמת טענה אבל שבוע' שומרין דליתא מחמת טענה דהא טענת שמא היא אלא מחמת שמירה היא כיון דשמר לקטן נתחייב לו בשבועת השומרין דלא גרע מגדול ודייקא נמי מדקתני אין נשבעין על טענת קטן אלמא שבועה דאתיא מחמת טענה הוא דאין נשבעין משום דעיקר ההיא שבועה מחמת טענת התובע והודאת הנתבע במקצת אי נמי העדת עד אחד הוא דאיחייב בא והא כיון דליכא טענה דהא טענת קטן לאו כלום היא הוה ליה לענין ההוא אודיתא דמוד' כמשיב אבידה ולענין עד אחד נמי הוה ליה כעד אחד הבא שלא במקום טענה שאין שם שבועה ומשום הכי איפטר ליה מההיא שבועה ואיחייב ליה בשבועת היסת דהא בלא אודיתא ובלא עד אחד נמי מיחייב נמי שבועת היסת בתקנתא דרבנן אבל שבועת שומרין אי נמי הנך דנשבעין מדרבנן בטענת שמא כגון השותפין ואריסין ומאי דדמי להו דחיובא לאו מחמת טענה הוא אלא מחמת שמירה ואפילו לקטן נמי נשבעין עליה דהא כיון דאודי קמי בי דינא דהוה ליה שומר אפקדונא דיליה ואיתניס אי נמי הוה ליה אריס או שותף ומאי דדמי להו בי דינא גופיהו מיחייבי לאוקמי אפוטרופוס עליה למיתבעי לההוא גבר' בשבועה דהא מכלל זכותיה דקטן היא ורבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים והוא הדין של קטנים ואף ע"ג דמכי יתן איש אל רעהו הוא דילפינן דהאי קרא בשומרי' הוא דכתיב לאו לענין שומרין הוא דפטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בהו בקרא וכיון דאיפטר מכי הוא זה איפטר נמי מעד אחד דתרווייהו מחמת טענה היא וקטן כיון דלאו בר טענה הוא הוה ליה כאודיתא בלא טענה וכעד אחד בלא טענה דלאו כלום היא ואין נשבעין עליה כדברירנן.

ואם תאמר וכיון דטענת קטן לאו כלום היא היכי מחייבת עליה שבועת היסת והא קיימא לן דשבועת היסת לא מחייבה אלא על טענת ברי נהי דטענת קטן לאו טענה היא לענין שבועת התורה דהיא שבועה דתליא בהודאת הנתבע ואי נמי בהעדת עד אחד משום דהודאת נתבע אי נמי העדת עד אחד לא מחייבין שבועה אלא לאחר טענה והאי לאו טענה היא אבל לענין שבועת היסת דבלאו הכי נמי משתבע טענת קטן לגבי' טענה היא דהא מכל מקום קא טעין ואמר מנה לי בידך אי נמי ברי לי דמנה לאבא בידך ולא תימא הני מילי בקטן דחריף דמקחו מקח וממכרו ממכר ובמטלטלין אבל קטן דלא חריף לא אלא אפילו קטן דלא חריף נמי נשבעין על טענתו שבועת היסת דמקח וממכר הוא דבעינן חורפא כי היכי דלא ליפסיד אבל לענין טענתיה מאי חורפא בעינן לענין טענתיה הילכך אע"ג דלא חריף נמי נשבעין על טענתו שבועת היסת וכיון דהא ברירנן דנשבעין על טענתו היסת אי אמר הנתבע הפוכי מפכינא עליה אמרינן ליה כיון דלאו בר שבועה הוא לאו כל כמינך דעד כאן לא תקינו רבנן לאפוכי שבועה אלא היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר כדקיימא קיימא הרי ברירנא לך דין הקטן בהדי נתבע כד הוי תובע.

והיכא דאתי לקמן קטן כשהוא נתבע אי במידי דמטא מינה הנאה לקטן קא תבעי ליה כגון מאי דהוי מחמת משא ומתן ומאי דדמי ליה וקא מודה קטן לקמן בההוא מידי דתבעי מיניה ואית ליה מהיכא דפרע מחייבינן ליה למיפרע ואי לית ליה נטרינן ליה עד דהוי ליה ואי לא קא מודה בההוא מידי נטרינן ליה עד דהוי גדול והדר משבעינן ליה משום דקטן לאו בר שבועה הוא דהא תנן אין משביעין את הקטן ואי במידי דלא מטא ליה מיניה הנאה הוא דקא תבעי ליה כגון נזקין חבלות ומאי דדמי להו אף על גב דמודה נמי ואית ליה מהיכ' דפרע לא מחייב מידי משום דקטן לאו בר חיובא הוא ואפילו גדול נמי לא מיחייב למיפרע מידי מההוא נזק דהזיק בימי קטנותו דא"כ נמצאת מחייב כל קטן שהגדיל בימי גדלותו על כל מה שעשה בימי קטנותו והא ליכא למימר דהא דבר ידוע הוא דקטן לאו בר עונשין הוא ולאו בר חיוב הוא הילכך אפילו הגדיל נמי לא משלם מידי תדע דתנן העבד והאשה והקטן פגיעתן רעה וכו' וקתני בה במתני' הכל משלמים לאחר זמן נתגרשה האשה והעבד נשתחרר חייבין לשלם ולא קתני הגדיל הקטן אלא לאו הנך דגדולים הוי ובני דעת נינהו בשעת ההיזק אריה הוא דהוה רביע עלייהו ולאו בני שלומי נינהו השתא משלמין לאחר זמן אבל קטן דלאו בר דעת הוא אפילו הגדיל נמי פטור:

והיכא דתבע ליה במידי דמחייב ביה התובע לאישתבועי ומישקל כגון שכיר דהוא מידי דמטא מיניה הנאה לקטן אי נמי הבא ליפרע מנכסיו דינא הוא דמשתבע ושקיל מיניה והיינו דשמואל דאמר מאי לקטן ליפרע מנכסי קטן דעד כאן לא קאמרינן אין נשבעין לקטן אלא השבועה דקא תבע ליה לקטן שהוא כנשבעין ולא משלמין היכא דהוא שבועה מחמת טענת הקטן משום דטענת קטן לאו כלום היא כדברירנן לעיל אבל שבועה דלא הויא מחמת תביעת הקטן דינא הוא דמשתבע ושקיל דהא גדול הוא דתבע והוא דנשבע:

ולית ליה בכל הנך דקתני במתני' דנשבעין ונוטלין מאן דמשתבע ושקיל מקטן אלא שכיר בלחוד הוא הנך אחריני במידי דלא מטא מיניה הנאה לקטן הוא דקא תבעי ליה וחנוני על פנקסו נמי אע"ג דהא קאמר משלם להו לפועלים דהא מידי דמהני ליה הואי הך פעולה דעבדי גבי' ואכתי לא איפטר מינייהו בהך המחאה דאמחינהו אצל החנוני דהא לית ליה גבי חנוני מידי משום דחנוני המקיפו והויא לה הך תביעה דקא תבע ליה החנוני תביעת מידי דלא מטא מיניה לקטן כלום של הנאה כיון דבעידנא דאמר ליה למיתן לפועלים מידי דמטי ליה הנאה מיניה הוה משתבעי נמי ושקיל דמצי אמר ליה אנא מאי דאמר' למיתן להו יהבית ובהנאתך הוא דיהבית ההוא מידי ופועלים היא דשקלי מינך השתא מאי דלא הוה להו גבך: