ר"י מיגאש שבועות מג

אלא עד שיקרענו כולו ויתפור אותו אזור שנמצא אותו אזור שאזור אחר הוא ולפיכך שנינו פטור שהרי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אבל ודאי אלו אמר לו יריעה גדולה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא קטנה כיון שאפשר לחתוך מן הגדולה מקצתה וישאר השאר כמות שהוא ויהיה השאר יריעה קטנה הוה ליה מודה במקצת הטענה כמנורה בת עשר ליטרין יש לי בידך והלה אומר לא כי אלא חמש ששנינו במשנתינו נו שהוא חייב. מתני' המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון זה אומר סלע הלויתיך וכו' אוקימנא דקתני במתני' מי נשבע דאסיפא דרישא קאי דקתני סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב דשבועה גבי לוה היא דהא מודה במקצת טענה הוא דקא טעין ליה המלוה דאישתייר ליה גביה שקל וקא מודה ליה הלוה דאישתייר גביה דינר ואמור רבנן הך שבועה דמשתבע מלוה שבועה שאינה ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה לישבע לה השתא תחלה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון:

הא דקתני במתני' זה אומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלותיך עליו וסלע היה שוה פטור דוקא היכא דקא מודה ליה הלוה דאבד המשכון אי נמי דאית ליה למלוה סהדי דאבד ומשום הכי כיון דליכא הודאה במקצת הטענה פטור אבל היכא דליכא סהדי דאבד ולוה לא קא מודה ליה דאבד כיון דקא מחייב שבועת התורה דאבד כדאמרינן התם משביעין אותו שבועה שאינ' ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה משביעין אותו נמי על ידי גלגול דלא הוה שוה אלא סלע ומיפטר. נקיטינן השתא מהאי מתני' דכל שומר שאבד ממנו אותו דבר שהיה עליו שומר ונתחייב בתשלומין שאין אנו אומרין לבעל הפקדון השבע כמה היה שוה וטול אלא לשומר אנו אומרין גלגל בשבועתך כמה היתה שוה ושלם ואם מאמינו שאבד או יש עדים שאבד אעפ"י שכבר נפטר משבועה שאינה ברשותו עדין חייב הוא להשבע שלא היתה שוה אלא כך וכך כדין מודה במקצת ומיפטר ואם אינו מודה במקצת כגון שאמר הילך אי נמי היה לי אצלך בכדי מה שהיה שוה נשבע שבועת היסת על כך ומיפטר:

מכל מקום אין התובע נאמן להשבע כמה היתה שוה וליטול אלא השומר הוא הנאמן להשבע כמה הית' שוה ואם מודה במקצת הוא ישבע שבועת התורה ואם לאו שבועת היסת כדין כל מתבע שבעולם. וכיון שכן שמעינן ממילא דהיכא דאמר שומר אנא לא ידענא כמה הויא שויא ובעל הפקדון אמר ידענא דהוי שוה כך וכך דכיון דמכל מקום הא קא מודה ליה הנתבע דמתחייב ליה מידי ולא ידע כמה הוי ניהו הוה ליה מחויב שבוע' ואינו יכול להשבע ומשלם כדאמרינן מנה לי בידך ואמר לו חמשים יש לך וחמשים איני יודע הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם הלכך משלם כל מה שאמר התובע בלי לחייב התובע שבועה על כך ואם רצה הנתבע להחרים סתם על מי שנטל ממנו מה שלא היה ליטול אין מונעין אותו מכך ואי קשיא לך הא דגרסינן בירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור ואירעו אונס הדין אמר סיגין הוה מלא והדין אמר מטקסין הוה מלא אתא עובדא קמי דרבי אמי אמר הרי זה נשבע ונוטל דהתם ודאי ליכא למימר דהאי נתבע דקאמר סיגין הוה מלא דטענת ברי הוא דשתי תשובות בדבר חדא דהא שק צרור הוה וכיון שכן היכי מצי הנתבע למימר ברי לי דסיגין הוה מלא וגם לא הוה אמרינן בכי הא הרי זה נשבע ונוטל אלא הנתבע היה נשבע על כך ונפטר דהא נקטינן מהאי מתני' דהכא דכל היכא דשומר שהוא הנתבע אומר ברי לי שלא היה שוה אלא כך וכך שנאמן הוא להשבע על כך כדין כל נתבע שבעולם וכיון שכן מה לי אמר ברי לי שלא היה שוה כך וכך או שאמר ברי לי שלא היה בו אלא כך וכך הילכך ליכא למימר שזה שאמר סיגין הוה מלא דטענת ברי היא אלא טענת שמא היא והכי קאמר דילמא סיגין הוה מלא והתובע אמר בודאי מטקסין הוה מלא וכיון דאיתברר לן השתא דדילמא סיגין הוה מלא הוא דקאמר אם תאמר אמאי לא אמרינן בכי הא הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם בלי להשבע התובע והרי מכל מקום הא קא מודה דמתחייב לו מידי ולא ידע כמה ניהו. אלו הוה ההוא שק מלא כספים מיהו התובע אמר כך וכך הוה מלא הכי נמי דמשלם בלא שבוע' דהוה לי' מחויב שבוע' ואינו יכול לישבע אלא הכא היינו טעמא דלא אמרינן דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול להשבע משום דההוא שק לאו מלא דכספים הוה אלא שק מלא מטלטלין הוה מיהו התובע אמר הנך מטלטלין דהוה אית ביה מטקסין הוה והנתבע אמר דילמא סיגין הוה מלא דבכי הא ליכא למימר דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע הוא דהא אלו אמר ברי לי דסיגין הוה לא מחייבינן לי' בכי הא שבועה דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכיון שטענה זו אלו אמרה בברי לי לא היה מתחייב עליה שבועה כי אמרה השתא בשמא ליכא למימר בה מחויב שבוע' ואינו יכול לישבע דהא לאו מחויב שבועה הוא וכיון דאיתברר לן דל"ל הכא מחויב שבוע' ואינו יכול להשבע מש"ה קאמר ר"א ה"ז נשבע ונוטל:

וא"ת כיון דאלו אמר ברי לי דסיגין הוה מלא לא הוה מחייבין ליה אלא היסת כדין שטענו חטים והודה לו בשעורים השתא דאמר שמא ניהוי כמנה לי בידך והלה אומר א"י דמשתבע היסת ומיפטר הילכך לישתבע דלא ידע אי סיגין הוה מלא אי מטקסין וליתיב ליה סיגין וליפטר כי אמרינן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור הני מילי היכא דקאמר איני יודע בעיקרא דמילתא דאישתכח דליכא דררא דממונא ומשום הכי משתבע דלא ידע ומיפטר אבל הכא כיון דאיכא דררא דממונא דהא קא מודה ליה דיהב ליה מידי ומתחייב ליה לשלומי ניהליה מיהו לא ידע מאי ניהו ההוא מידי ליכא למימר בהא דמשתבע דלא ידע דהא ודאי איכא דררא דממונא בינייהו אלא אמרינן משתבע האיך ושקיל דהוה ליה איהו ברי ונתבע שמא וברי ושמא ברי עדיף. ע"ב הא דאמר שמואל האי מאן דאוזפי לחבריה אלפא זוזי ואנח ליה קתא דמגלא עילויה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וכו' ליתא דהא דאמר בדלא שוי שיעור זוזי דכולי עלמא לא פליגי דלית להו דשמואל ואוקימנא לפלוגתא דרבי אליעזר ור"ע דבדשוה שיעור זוזי קמפלגי רב אליעזר סבר אע"ג דשוה שיעור זוזי לא קני משכון וכיון שכן אם אבד לא מחייב מידי ור"ע סבר קני משכון ואם אבד אבדו מעותיו. ואמרינן לימא בדרבי יצחק קא מפלגי דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה וכו' ומהדרינן כי אמר ר' יצחק שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל במשכנו בשעת הלואתו לא אמר כלומר משום דעיקר קרא דרבי יצחק שלא בשעת הלואתו כתיב דהכין כתיב כי תשה ברעך משאת מאומה וגומר עד ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה ועוד דכיון שלא בשעת הלואתו משכנו הוי עליה שומר שכר דהא ההלואה איתא גבי לוה בלי משכון והשתא הוא דשקיל ליה המלוה למשכון מיניה הילכך בההיא הנאה דקא מנטר ליה ממוניה במשכון דקא שקיל ליה מיניה הוי עליה שומר שכר ומשום הכי אמרינן כי קאמר רבי יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל במשכנו בשעת הלואתו לא אמר פי' דאכתי לא נפק ממוניה מתותי ידיה כי היכי דנימא בההיא הנאה דהא מינטר ליה ממוניה הוי אמשכון שומר שכיר:

ואקשינן אם כן קשיא לרבנן דהא התם במס' גיטין דף ל"ז ע"א אמרינן תנו רבנן המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו אין משמטין דהתם בשעת הלואתו משכנו ואמרינן שאני משכון דקני ליה כרבי יצחק אלמא מימריה דרבי יצחק בין במשכנו בשעת הלואתו בין במשכנו שלא בשעת הלואתו היא אלא לעולם רבי יצחק בתרויהו אמר ובמשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק מהאי טעמא דאמרינן כי פליגי כשמשכנו בשעת הלואתו דלא כתיב ביה קרא ועוד דלית ליה למלוה הנאה בנטילת ההוא משכון דהא ממוניה אכתי גביה ניהו ואיכא למימר דלזכרון דברים בעלמא שקליה ולאו למיקנה ליה כדרבי יצחק כי היכי דניהוי עליה שומר שכר ר"ע סבר אע"ג דלית ליה הנאה מהאי אנפא אית ליה הנאה מאנפא אחרינא משום דכיון דמצוה קא עביד בההיא הנאה דלא קא בעי למיתב ריפתא לעניא דאמר מר העוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עליה שומר שכר והאי מלוה אע"ג דקא שקיל משכון מצוה קא עביד דמלוה צריך משכון. ור"א סבר מלוה לא צריך משכון והאי כיון דקא שקיל משכון לאו מצוה קא עביד וכיון דלאו מצוה קא עביד לא מיפטר מלמיתב ריפתא לעניא ולית ליה הנאה מהאי משכון מידי הילכך שומר חנם הוי ולאו שומר שכר והלכה כר"ע דקיימא לן הלכתא כר"ע מחבירו ועוד דהא סתם לן תנא כוותיה במתני' דהכא דתנן המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון דהתם ודאי ליכא למימר דשלא בשעת הלואתו משכנו דהא המלוה את חברו על המשכון קתני דמשמע דבשעת הלואתו משכנו וקתני סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור וטעמא דמילתא משום דכיון דקאמר דהמשכון היה שוה כנגד המעות הא לא אודי ליה במידי אלמא כיון דאבד המשכון אבדו מעותיו כר"ע ובמס' ב"מ דף פ' ע"ב נמי סתם לן תנא כוותיה דתנן הלוהו על המשכון שומר שכר