ר"י מיגאש שבועות כג

רבינא אמר כי אמר ר"פ דקונמות דברי הכל בכ"ש לענין מלקות דהא לא מדכר שמה דאכילה כי היכי דליבעי שיעור אליבא דמאן דבעי שיעור לענין שבועה וכי תניא ההיא שני קונמות מצטרפין דשמעת מינה דבעי שיעור לענין קרבן מעילה שאם עבר ואכלה בשוגג מתחייב הוא קרבן מעילה לפי שכיון שאמר קונם דבר זה עלי נעשית אותו דבר עליו איסור כקרבן ואם עבר עליו ואכלו בשוגג מתחייב קרבן מעילה כמו שמתחייב אם אכל הקרבן עצמו בשוגג וקיימא לן שמי שאכל כלום מן הקדשים אינו מתחייב קרבן מעילה אלא עד שיהנה בש"פ כדתנן הנהנה בש"פ מן ההקדש שמעל ועלה אמרינן למימרא דסברי רבנן יש מעילה בקונמות ושאותו דבר שנאסר עליו כקרבן כמו הקרבן עצמו הוא חשוב והתניא ככר זו הקדש אכלה בין הוא בין חבירו מעל שהרי מכלל קודש הוא לפיכך יש לה פדיון כמו שיש פדיון לכל ההקדשות דבדק הבית ואם אמר ככר זו עלי הקדש שנמצא שלא אסרה אלא על עצמו בלבד דהוה לי' כמי שיאמר דבר זה קונם עלי אכלה הוא מעל וחבירו לא מעל שהרי לא אסרה אלא על עצמו בלבד לפיכך אין לה פדיון לפי שהפדיון אינו אלא בדבר שהוא גופו הקדש אבל שאין גופו הקדש אלא שהוא אוסר על אדם אחד כקדש הוה לי' איסור בעלמא על אותו אדם והאיסור אין לו פדיון דברי ר"מ וחכ"א בין הוא בין חבירו לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות וזה הככר שאסרה על עצמו ועל אחרים כקונמות דמיא הנה סברי רבנן בפירוש שאין מעילה בקונמות איפוך ר"מ אומר בין הוא בין חבירו לא מעל לפי שאין מעילה בקונמו' אבל אבל רבנן מסבר סבירא להו דיש מעילה בקונמות, ואקשינן א"ה הא דקתני בהך מתני' ר"מ אומר קונמות כשבועות ואין מצטרפין איצטרופי הוא דלא מצטרפי לחיובי קרבן מעילה הא מעילה אית בהו והאמר ר"מ אין מעילה בקונמות. ופרקינן לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מעילה בקונמות כלל לדידכו דאמריתו יש מעילה בקונמות מ"ש שתי שבועות דלא מצטרפי לחיובי חטאת ומ"ש שתי קונמות דמצטרפי לחיובי קרבן מעילה ורבנן התם איכא דרב פנחס דאמר מתוך שחלוקין לחטאות שהרי אם אכל כזית מזו וחזר ואכל כזית מזו בהעלם א' מתחייב הוא ב' חטאות הואיל וגופין מחולקין הן לא מצטרפי אבל לענין קרבן מעילה שאין חלוקין שהרי אם אכל מזה ש"פ ומזה ש"פ בהעלם א' מעילה אחת הוא שמתחייב ולא ב' מעילות ומצטרפי ע"ב אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר ינא ידי יצא ידי אכילה. בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמ' שלא אוכל דעתיה אכזית לפי שלשון אכילה אינה פחות מכזית או דילמא כיון דעפר לאו מידי דאכלי ליה אינשי הוא בכל שהוא תיקו:

בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דעל ידי תערובת אכלי ליה אינשי פירו' בכלל העינבא הוה ליה אוכל ודעתיה אכזית או דילמא כיון דלא אכלי ליה בעיניה לאו אוכל הוא ובכל שהוא מיחייב כמו העפר. וזו הבעיא בדרך אם תמצא לומר היא כלומר אם תמצא לומר עפר כיון דלאו אוכל הוא בכל שהוא חרצן מאי כו' תיקו. בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה פי' גם זו האיבעיא בדרך אם תמצא לומר כלומר אם תמצא לומר חרצן כיון דמתאכל על ידי תערובת עם העינבא הוה ליה אוכל ודעתיה אכזית נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא משתבע שהוא פחות מכזית או דילמא כיון דאמר שלא אוכל לשון אכילה משתבע אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות שקצי' ורמשי' חייב ור"ש פוטר והוינן בה אמאי חייב אשבועה והא מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים כגון שאמר שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות דמגו דחיילא שבועה אשחוטות חיילא נמי אנבילות וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן דאמרי כי לא מפרש דעתיה אכזית הלכך לרבנן מוקמי לה כגון שנשבע על חצי שיעור בפירוש שאינו מושבע עליו מן התורה ומשום הכי חיילא עליה שבועה והא חרצן לנזיר כנבלה דמיא וטעמא דפריש חצי שיעור הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה כו' פשוט הוא. מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא כו' ואי בעית אימא קרא דאמר ריש לקיש מנין לשתי' בכלל אכילה דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך תירוש חמרא הוא וקא קרי ליה ואכלת. ודייקינן ודילמא על ידי אניגרון כלו' שנותנים אותו בתבשיל ומבשלין אותו ונעשה כמו אניגרון מיא דסילקא ומשום הכי קרי ליה ואכלת דהא איכא הוא דקא אכיל ליה אבל משתא ממש יש לומר דשתיה לאו אכילה הוא. דף כ"ג ע"א אלא אמר רב אחא בר יעקב מהכא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר חמרא הוא וקרי ליה ואכלת. ודייקינן ודילמא הכא נמי על ידי תערובת ומהדרינן שכר כתיב מידי דמשכר כלומר האי שכר איין קאי והכי קאמר יין שמשכר ואיזו זו שתיה אבל על ידי אניגרון דלא משכר לא אשתעי קרא:

ואקשינן ודילמא דבילה קעילות כלומר ודילמא לעולם אימא לך שכר לאו איין קאי אלא מילתא באנפי נפשיה הוא וא"ת כיון שאמר יין למה הוצרך לומר שכר יש לומר דהאי שכר דבילה קעילות הוא שמשכרת בני אדם כמו שמשכר היין דתניא אכל דבילה קעילות ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב ומשום הכי קאמר רחמנא ואכלת דהא יין על ידי אניגרון הוא ושכר דבילה קעילות היא דתרויהו בני אכילה נינהו אבל שתיה לעולם לאו אכילה היא ומהדרינן גמר שכר שכר מנזיר מה התם יין הוא דאסור אבל דבילה קעילות לא הכא נמי האי שכר איין קאי אבל דבילה קעילות לא וכיון דאיין הוא דקאי ליכא למימר דעל ידי אניגרון הוא דהא לא משכר מידי אבל שתיה ממש הוא וקא קרי ליה ואכלת אלמא שתיה בכלל אכילה היא. אמר רבא אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אי אמרת בשלמא שתיה בכלל אכילה אצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאע"ג דתרי גווני אכילה היא והוה סליקא אדעתין דמחייב תרתי מכל מקום כיון דשתיה בכלל אכילה היא כאכילה אריכתא דמיא ואינו חייב אלא אחת דהא בהעלמה אחת הוא דאכל ושתה אלא אי אמרת דשתיה לאו בכלל אכילה היא שבועה שלא אוכל ואכל ועשה מלאכה אצטריך לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת שהיא אכילה בלבד ואינו חייב כלום אעשית מלאכה פשיטא כיון דאמרת דשתיה לאו בכלל אכילה היא בודאי שעל האכילה הוא שמתחייב ולא על השתיה שהרי לא נשבע אשתיה אמר ליה אביי ואלא מאי שתיה בכלל אכילה היא אימא סיפא שבועה שלא אוכל ולא אשתה ואכל ושתה חייב שתים והא כיון דאמר שלא אוכל איתסר ליה למישתי דהא אמרת דשתיה בכלל אכילה היא וכיון שכן כי הדר בתר הכי ואמר שבועה שלא אשתה אמאי חיילא שבועתיה ומחייב והא מושבע ועומד עליו הוא ואמאי חיילא עליו שבועה אילו אמר לא אשתה יין והדר קאמ' שלא אשתה מי חייב תרתי ואוקימנא דכיון דאמר ושלא אשתה גלי אדעתיה דהך אכילה דקאמר מעיקרא אכילה גרידתא היא אבל לעולם היכא דאמר שלא אוכל ולא אמ' שלא אשתה שתיה בכלל אכילה היא. אמר רב אשי מתני' דיקא נמי דקתני שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור הא אם שתה משקין הראוין לשתיה חייב והא שבועה שלא אוכל קאמר אלא לאו שמע מינה דשתיה בכלל אכילה. ודחינן דילמא דאמר תרתי כלומר הכי קתני במתני' שלא אוכל ושלא אשתה ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור הא ראוין חייב משום דהא שלא אוכל ושלא אשתה קאמר אבל אילו אמר שלא אוכל בלחוד אף על גב דשתה משקין הראוין לשתיה נמי פטור משום דשתיה לאו בכלל אכילה היא. מתני' שבועה שלא אוכל ואכל פת שעורים פת כוסמין אינו חייב אלא אחת פי' דכולהו אכילה אריכתא היא שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת פי' שכיון שפירש אותן בשבועתו נעשה כל אחד ואחד שבועה בפני עצמה ולחיובי נפשיה אכל חד מינייהו הוא דאיכוון ודייקינן דילמא הא דפרט להו לאו לאחיובי אכל חדא וחדא הוא אלא למפטר מאחרינתא הוא דהא אילו אמר שלא אוכל סתם משמע אכל מילי ומשום הכי קא פריש להו כי היכי דלשתרי בשאר מילי אחרינתא. ומהדרינן אם כן היה ליה למימר חטין שעורין וכוסמין ולא לימא פת:

ודייקינן אילו הכי הוה אישתבע הוה משמע ואפי' לכוס נמי אסור קא משמ' לן פת כי היכי דלשתרי לכוס. ומהדרינן אכתי הוה ליה למימר פת של חטים וכן של שעורין וכן של כוסמין דודאי קא פטר נפשיה מאחר וקא פטר נפשיה לכוס פת למה לי שמע מינה