ר"י מיגאש שבועות יד

מקרא קדש ועשה בו מלאכה אשאר עבירות קאי בר מאותו עון של יו"הכ עצמו וההיא סתמא אחרינא דקתני שבים אין שאין שבים לא אעון דיו"הכ עצמו קאי כגון שלא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה שאם עשה תשובה באותו יו"הכ עצמו מכפר לאחר שעבר על הכרת ועשה בו מלאכה ואכל יו"הכ מכפר שאעפ"י שבתחילתו הרי עבר על כרת דיומי' ואכל ועשה מלאכה כיון שחזר בו לאלתר ועשה תשובה באותו יו"הכ עצמו מכפר לו ואם עדין עומד במרדו הוא ומשלים אותו היום ולא עשה תשובה אינו מכפר דאי לא תימא הכי אלא אפי' כרת דיומי' נמי ס"ל לרבי דאותו יו"הכ מכפר לו ואעפ"י שלא עשה תשובה האי דקאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה היכי משכחת לה לר' הא יו"הכ עצמו מכפר שהרי נפטר מכרת ומהדרינן אלמא לא כלומר משום הא לא איריא דאיכא למימר לעולם יו"הכ עצמו מכפר ואפי' על כרת דיומי' בין שעשה תשובה בין לא עשה תשובה ודקא אמרת א"כ האי דקאמר רחמנא כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה היכי משכחת לה כגון שאכל בלילי יו"הכ ומית בההוא ליליא דלא אתי לי' יומא לכפורי ליה:

ודייקינן תו ואכתי כרת דליליא הוא דאיכא כרת דיממא ליכא מאי איכא למימר דס"ל לרבי דלא משכחת לה כלל ומוקמינן ליה להאי קרא בדאכל בליליא והא בעצם היום הזה כתיב דמשמע ביום עצמו. ומהדרינן אלמא לא כלומר אכתי משכחת לה לכרת דיממא דמחייב עלה כגון דאכל אומצא וחנקתי' ומית לאלתר מיקמי דלפני יומא דקיימא לן שאין יו"הכ מכפר אלא עד שתחשך דהוה לי' מקצת יו"הכ אינו מכפר והאי כיון דמית לי' במקצת היום לא עלתה לו כפרה א"נ משכחת לה כגון דאכל סמוך לשקיעת החמה וגמרה לאכילתו בהדי גמר יומא דלא הוי לי' שהות ביום לכפורי לי':

ותנא תונא פי' אפירוקא קמא קאי דקאמר כגון שאכל אומצא וחנקתיה מקמי דלפני יומא דאלמא יו"הכ אינו מכפר אלא עד שתחשך:

ע"ב מתני' חומר בשעיר מביו"הכ ויו"הכ מבשעיר שהשעיר מכפר מיד ויו"הכ עד שתחשך וכו' א' ישראל וא' כהנים ואחד כהן משוח וכו' הא דאמרינן לר"ש הא ודאי הושוו פי' כלומר היכי קא אמרת ר"ש שוידויו של פר הוא מכפר על הכהנים בשאר עבירות שנמצא ששעיר המשתלח על ישראל בלבד הוא מכפר אבל כהנים אין להם כפרה בו והא כתיב קרא ביה בשעיר המשתלח ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר דמשמע שהכהנים ולוים וישראל הושוו כולן להתכפר בו. ופרקינן אליבא דר"ש מאי הושוו דכולן בני כפרה נינהו מיהו כל חד וחד מכפר בדנפשי' בדמו של פר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו ובוידויו של פר בשאר עבירות בדמו של שעיר מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו ובשעיר המשתלח בשאר עבירות:

דף יד הא דאמרינן בשלמא לר"ש היינו דכתיב תרי וידויי ודם הפר פי' בשלמא לר"ש דקסבר כהנים לית להו כפרה בשעיר המשתלח כלל היינו דכתיבי בפר תרי וידויי ודם הפר דהא כתיב מעיקרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו' והדר כתיב קרא אחרינא לבתר קרא דהגרלה והקריב אהרן את פר וגו' הרי שתי כפרות בשני וידוין והדר כתיב ולקח מדם הפר וגו' הרי שלש כפרות חד כנגד שעיר הנעשה בפנים כלומר חד מכפר על הכהני' מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על ישראל שהוא יש בה ידיעה בתחל' ואין בה ידיעה בסוף וחד לכפר על הכהני' מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל שהוא אין בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וחד לכפר על הכהנים מה שמכפר שעיר המשתלח על ישראל בשאר עבירות אלא לר' דאמר שהכהני' ולוים וישראל הושוו כולם להתכפר בשעיר המשתלח לכפר בשאר עבירות תרי וידויי למה לי בחד ודם הפר סגיא חד לכפר על הכהנים מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל וחד לכפר עליהן מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל אבל שאר עבירות הרי הושוו כולן לכפר בשעיר המשתלח. ומהדרינן אליבא דרבי יהודה זה הוידוי ראשון אינו על הכהנים כולן אלא על כהן גדול בלבד לכפר על מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים ושעיר הנעשה בחוץ על ישראל ואח"כ עושה וידוי שני לכפר על אחיו הכהנים על מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על ישראל ואח"כ מכפר בדמו על מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל כדתניא דבי רבי ישמעאל כך מידת הדין נוהגת מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב אבל לעולם בשער עבירות שעיר המשתלח הוא שמכפר בין על הכהנים בין על כהן המשיח בין על ישראל וק"ל אי הכי שעיר המשתלח נמי ניבעי לן תרי וידויי חד לכפר לו שאר עבירות וחד לכהנים וישראל כי היכי דלא ליתי חייב ומכפר על החייב וליכא למימר דסבירא ליה לר' יהודה דההוא וידוי ראשון דפר דמכפר לי' לכהן גדול ואפי' בשאר עבירות דהא קתני במתני' בהדיא אחד כהנים ואחד כהן משיח ואחד ישראל כולן מתכפרין בשעיר המשתלח ויש לי להשיב בפירוק קושיא זו דכיון דנתכפר בוידוי ראשון במקצת הוה לי' זכאי באותו מקצת וכיון דאיכא עליה שם זכאי ראוי הוא לכפר על הכהנים ועל ישראל דמקצת זכאי מכפר על החייב קרינא בי' ולא בעינא עד דהוי זכאי בכולהו מילי וכו' סליק פירקא בס"ד פרק שני דף יד עא ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. הא מילתא פרישנא בפירקא הכי ידיעות הטומאה דקודש וידיעות הטומאה דמקדש כלומר ידיעות טומאה לענין קודש וידיעו' טומאה לענין מקדש שהן ארבע קדש ומקדש וקתני בהאי מתני' נטמא וידע נעלמה ממנו הטומאה וזכר את הקדש כלומר נטמא וידע שהוא טמא ושזה הבשר בשר קדש ואח"כ נעלמה הימנו הטומא' וזכר את הקדש ואכלו וכסבור שהוא טהור א"נ נעלם ממנו שזה הבשר בשר קדש הוא והיה זכור את הטומאה ואכל אותו בשר וכסבור שהוא בשר חולין אבל אי נמי נעלמו ממנו זה וזה הטומאה וההקדש ואכלו וכסבור שהוא טהור ושבשר חולין אכל ומשאכל נודע לו שהיה טמא ושזה הבשר שאכל קדש הוא הרי זה בעולה ויורד:

נטמא וידע נעלמה ממנו הטומאה וזכור את המקדש וכו' על זה הדרך נמצא עכשיו שהידיעה שהוא צריך בתחלה ובסוף לא סגיא עד דידע שהוא טמא ושזה הבשר בשר קדש הוא א"נ לענין מקדש עד דידע שהוא טמא ושזה המקום מקום קדוש הוא דקתני במתני' ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע שתים קדש ומקדש שהן ארבע טומאה קדש וטומאה מקדש אבל לענין העלמה שבה הוא אוכל את בשר הקדש א"נ נכנס אל המקדש לא שנא נעלמו ממנו שתיהן או א"נ אחת מהן ונעלם ממנו קרינא ביה וחייב בקרבן עולה ויורד:

והאי דקתני במתני' ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע קא אמרינן א"ל ר"פ לאביי הני שתים שהן ארבע שתים שהן שש הוין ידיעות הטומאה תחלה וסוף וידיעות קודש מקדש תחלה וסוף א"ל ולטעמיך תמני הוין דהא איכא ידיעות טומאה תחלה וסוף לגבי קודש וידיעת טומאה תחילה וסוף לענין מקדש אמר לי' הא ל"ק דאיכא למימר דשם טומאה אחת היא בין לגבי קודש בין לגבי מקדש כלומר כיון שמי שנטמא בשרץ או במת שהוא טמא לענין קדש ולענין מקדש ואין ביניהם הפרש לענין טומאה שהרי הטומאה עצמה שמטמא לענין קודש היא היא עצמה שמטמא בה לעינן מקדש תרווייהו כחדא חשיב להו דהא טומאה אחת היא והאי דחשיב לי' במתני' בתרתי כדפרישנא לה למתני' שהן ארבע טומאת קודש וטומאת מקדש ידיעות דידייהו תחלה וסוף הוא דקא חשיב להו בתרתי אבל טומאת גופה דקדש ומקדש תרווייהו כחדא חשיב להו דהא גוף אחד הוא אלא קדש ומקדש כיון דתרי גופי נינהו בתרתי הוא דקא חשיב להו דכיון דבכל חד מינייהו בעינן שתי ידיעות תחלה וסוף הוין להו ארבע ידיעות ותרי דבעינן נמי לענין טומאה תחלה וסוף הרי שית ואמאי קתני במתני' שתים שהן ארבע. ולבתר דקשי' ליה לר"פ הא מילתא הדר קא ניחא ליה וקאמר לעולם תמני הוין כלומר לעולם טומאה דקודש וטומאה דמקדש ואע"ג דחד גופא הוא בתרתי קא חשיב להו דהוין להו הני שתים שהן ארבע דקתני במתני' שתים קודש ומקדש שהן ארבע טומאת קדש וטומאת מקדש מיהו ארבע ידיעות דידיהו דבסוף הוא דקא חשיב משום דאינהו הוא דמתיאן ליה לידי קרבן דהא כמה דלא ידע לבסוף שאכל את הקדש בטומאה ושנכנס אל המקדש בטומאה ליכא הכא קרבן אבל ארבע ידיעות דידהו בתחלה כיון דלאו אינהו הוא דמתיאן ליה לידי קרבן דהא אע"ג דידע בהו אכתי לא מחייב מידי עד דמשתלי ואכיל ליה לקודש א"נ עייל ליה למקדש לא קא חשיב להו: