ר"י מיגאש שבועות טו

ע"ב איכא דאמרי ארבע קמייתא דליתניה בכל התורה כולה קא חשיב דהא בכל התורה כולה ליכא שוגג דבעינן ידיעה בתחלה אלא לענין טומאת מקדש וקדשיו בלחוד קא חשיב להו ארבע בתרייתא דאיתנהו בכל התורה דהא ונודעה החטאת אשר חטאו עליה כתיב ועוד דכל שוגג שבעולם אי לאו דידע לבסוף לא אפשר דמייתי קרבן לא קא חשיב להו:

בעי ר"פ נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו היכי דמי אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא האי זיל קרי בי רב הוא כלומר ידיעה הוא ואע"ג דאיהו לא ידע לה להא מילתא כיון דדבר ברור הוא ומקרא מלא הוא שהשרץ הוא מטמא ולא הצפרדע דכתיב וזה לכם הטמא ידיעה קרינן ביה. לעולם דידע דמטמא שרץ מיהא דקא נגע בכעדשה בלחוד ולא ידע בכעדש' אי מטמא אם לא ונעלמה ממנו אח"כ הטומאה מעיקרא או הבשר שהוא בשר קדש א"נ המקדש שהוא מקדש ואכל אותו בשר קדש באות' העלמה או שנכנס אל המקדש ואח"כ נודע לו מאי מי הויא ההיא ידיעה דידע בתחלה לטומא' ידיעה ואע"ג דהא לא הוה ידע כעדשה מטמא והויא לה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים ומחייב בקרבן עולה ויורד או דילמא כיון דלא ידע כעדשה אי מטמא אם לא לאו ידיעה היא והוה לי' כמי שלא היתה לו ידיעה בתחלה בטומאה דלא מייתי לידי קרבן עולה ויורד מאי תיקו:

בעי רב ירמי' בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש ומיהו ידע דאיכא מקדש בעולם ונטמא וידע בטומאה ואח"כ נעלמה הימנו ונכנס אל המקדש מאי ההיא ידיעה דקא ידע בתחלה דאיכא מקדש בעולם ולא ידע ליה למקום מקדש מאי הויא לה ידיעה והויא לה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ומחייב בקרבן עולה ויורד או דילמא כיון דלא הוי ידע ליה למקום מקדש הא ליכא לענין מקדש ידיעה כלל בתחלה ואע"ג דהא איכא ידיעה בתחלה לענין טומאה כיון דליכא ידיעה בתחלה לענין מקדש לא מיחייב בקרבן עולה ויורד דהא ידיעה בטומאה ובמקדש בתחילה וידיעה בטומאה ובמקדש לבסוף בסוף בעינן מאי. והא בעיא גופה דייקינן עלה בגמ' אליבא דר"ע דמחייב על העלם מקדש דממילא שמע דבעי ידיעה בתחיל' הא לא מחייב על העלם מקדש ומדלא מחייב על העלם מקדש אלא על העלם טומאה הוא דמחייב ממילא שמעת דהאי ידיעה בתחל' דבעינן בטומאה הוא דבעינן לה אבל לא במקדש ולא איכפת לן אי ידע ליה בתחלה אי לא. ואוקימנא דהאי בעיא דקא בעי לה רב ירמיה אליבא דרבי ישמעאל הוא דמחייב על העלם מקדש ובעי ידיעה בתחלה מאי מי הויא ידיעה דקא ידע דאיכא מקדש בעולם ולא ידע ליה למקום מקדש מי הויא לה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים דהא אי נעלמה ליה הטומאה בינתיים ומחייב בקרבן עולה ויורד או לא הויא ידיעה תיקו:

מחלוקת ר' ישמעאל ור"ע מפורשת בזה הפרק בסופו ודברי רבי בתחלת הפרק הראשון דאמרינן התם אמר רב יוסף רבי היא ונסיב אליבא דתנאי בידיעות סבר לה כר' ישמעאל דמחייב על העלם מקדש ותניא בהדיא מניין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ת"ל ונעלם והוא ידע ונעלם דברי ר"ע רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות הא למדת שר' מחייב על העלם מקדש כדאמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ובעי ידיעה בתחלה כדקתני בברייתא בהדיא:

מתני' אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה כלומר אם הוסיפו כלום בעזרה אותו מקום שהוסיפו בו דינו כדין העזרה עצמה והנכנס לשם כשהוא טמא חייב לפי שאין מוסיפין על העיר פירוש על ירושלים ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות וכו' פי' שכיון שאין מוסיפין עליהן אלא באלו נמצאת קדושתן קדושה גמורה וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אינו חייב עליה. מנא הני מילי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרה אלא בכל אלו אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו וכן תעשו לדורות פי' מלך ונביא זה משה דכתיב ויהי בישורון מלך, אורים ותומים זה אהרן סנהדרין של ע"א אע"פ שלא הוי בעת הקמת המשכן משה כנגד ב"ד של שבעים ואחד הוא כדאמרינן בסנהדרין דף ט"ז ע"ב משה במקום שבעים ואחד קאי וב' תודות במקום מלואים קיימי מותיב רבא וכו' פשוט הוא. דף טו עא תנא שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן הוא שמתקדשת התוספת של עיר ושל עזרות כלומר כשיאכלו הכהנים שם לחמי תודה נקדש אותו תוספת בכך ולא בבשרן משום דכתיב ואעמידה שתי תודות גדולות ואוקימנא מאי גדולות גדול שבתודה ומאי נינהו חמץ דתנן התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות והן שתי איפות והאיפה שלש סאין נמצאו שתי איפות שש סאין והן עשרים עשרונים לפי שהעשרון עשרון האיפה היא כדכתיב ועשירית האיפה סולת למנחה נמצאו שתי איפות יש בהן עשרים עשרונים עשרה מהן שהוא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון אחד מהן שהוא לחלה והעשרה הנשארים למצה ומצה ב' מינים חלות רקיקין ורבוכה נמצאו ג' מינין הללו יש בהן עשרה עשרונים והחמץ יש בו תשעה עשרונים חוץ מחלה ולפיכך נקרא החמץ גדול שבתודה:

אמר רמי בר אבא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה פירוש שירי מנחה של תודה לפי שכל הקרבנות כולן מנחה באה עליהן שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ונקראת שירים לפי שמרים ממנה בתחלה מלא קומצו ומקטירו על גבי המזבח והשאר נאכל לכהנים כדכתיב זאת תורת המנחה וגו' והרים ממנו בקומצו וגו' והנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו וגו' וקאמר רמי בר חמא שתוספת עזרה אינה מתקדשת באכילת לחמי תודה שם כמו שמתקדשת תוספת העיר אלא באכילת הכהנים שם שירי מנחה של תודה הוא שמתקדשת מ"ט כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל הוא שמתקדשת בו שהוא לחמי תודה אף עזרה דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל הוא שמתקדשת בו והדבר ידוע ששירי מנחה אינה נאכלת אלא בעזרה עצמה כדכתיב והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה:

ואקשינן אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ. ומהדרינן הכי השתא בשלמא התם אפשר דהא לחמי תודה יש בהן חמץ אלא שירי מנחה מי אית בה חמץ והא מצות תאכל כתיב וכי תימא דמחמיץ להו לשירים והא כתיב לא תאפה חמץ חלקם ואמר ר"ש בן לקיש אפי' חלקם לא תאפה חמץ:

ואקשינן אלמא לא נתקדש בשתי הלחם של עצרת שהן חמץ כדכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה וגו'. ומהדרינן משום דלא אפשר כו' ופשוט הוא:

ב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהן דקתני לאו אתודות קאי אלא אבית דין קאי והכי קאמר ב"ד מהלכין אחר שתי תודות וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה:

דף י"ו איתמר ר"ה אמר בכל אלו תנן רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן ר"ה סבר קדושה ראשונ' יהושע וישראל את הארץ קדשוה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא כלומר היו יודעין שישראל עתידין הן לגלות ושקדשוה על מנת שתהא אותה קדושה מתקיימת בה לעולם ולפיכך סגיא ליה לעזרא להקדישה בלא א"ות הואיל ולא הי' צריך להקדיש' כלל שהרי קדושה ועומדת מימו' יהושע אלא עזרא זכר בעלמא הוא דעבד אבל מי שמוסיף על העיר ועל העזרות מה שלא היה קודם לכן הואיל ואותה תוספת עדין לא נתקדשה מעולם אין אותה תוספת מתקדשת אלא עד שתהא נעשית בכל אלו ורב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה שקדשו יהושע וישראל את הארץ קדשוה לשעתה ולא קדשוה לע"ל וכשגלו ישראל מן הארץ הלכה לה אותה קדושה ולולי שקדשה עזרא בעלייתו לעולם לא היתה קדושה כלל הלכך כבר שראינו שקדשה עזרא ואעפ"י שלא היו בימיו אורים ותומים מכלל דסגי לן באחת מכל אלו:

ואותיביה רבא לר"נ מהא דתני' אבא שאול אומר שני בצעין הוו בהר המשחה תחתונה ועליונה כלומר הכניסו מהר המשחה שני בצעין אלו והוסיפו אותן בירושלים בתחלה הכניסו תחתיה הר המשחה שהוא סמוך לתחילת ירושלים ובנו בו בנינים ונעשה מכלל ירושלים ואח"כ הוסיפו ובנו בנין אחר למעלה הימנו בהר המשחה והכניסוהו בכלל ירושלים תחתונה שהוא במקום שהכניסו בתחלה נתקדשה בכל אלו פי' לפי שקודם גלות הראשון הכניסוהו במלך ואורים ותומים עליונה לא נתקדשה קדושה גמורה אלא עולי גולה קדשוה בלא מלך ואורים ותומים תחתונה שהיתה קדושתה קדושה גמורה חברים ועמי הארץ אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני כלומר שוו חברים בכך לע"ה הואיל וקדושת אותו המקום קדושה גמורה היא ומכלל ירושלים הוא ואין באכילת קדשים קלים ומ"ש שם איסור אבל עליונה שלא היתה קדושתה גמורה חברים לא היו אוכלים שם קדשים קלים ומ"ש לפי שאיסור הוא לאכול קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומות ירושלים ואותו מקום כיון שלא נקדש כהלכתו שהרי בלא מלך ואורים ותומים קדשוהו קדושתו אינה קדושה גמורה ואינו חשוב מכלל ירושלים אבל עמי הארץ שאינם מדקדקים על עצמם במצות היו אוכלים שם קדשים קלים אבל לא מ"ש לפי שהמ"ש יותר הוא חמור אצלם ומפני מה לא קדשוה כלומר מפני מה לא קדשוה קדושה גמורה לפי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובנביא