ר"י מיגאש בבא בתרא ט

מרבו והולך לו כלומר לעולם אימא לך שכינה במזרח וזה שיורדין בכל יום למערב לאו לאקבולי פני שכינה הוא אלא כמי שנוטל פרס מרבו והולך לו לאחוריו כך הכוכבים והמזלות נטלו פרס מהשכינה במזרח והלכו להם לאחוריהן לרוח מערבית וזה שנכפפין לרוח מערבית שנראה כמו השתחויה כיון שלאחוריהן הן מהלכין נמצאת השתחוייתן כלפי מזרח היא ולא כלפי מערב:

דף כו ע"א והא ארחיקי לי'. פירש שתי אמות דהא בבבל הוה:

הני מילי אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעינן טפי. והוי כגרמא דגירי דאסור כמו אפיקו לי קרקור מהכא דלעיל (דף כ"ג). יש לפרש דהאי טפי דקאמרינן בכדי דלא ממטי היזיקא לגפנים מחמת ציפרי דקא יתבי באילנות הוא ואע"ג דקא מרחיק טובא. ויש לפרש דעד ארבע אמות בלחוד הוא משום דלא אשכחן הרחקה טפי מהכין והוה ליה האי טפי דקאמרינן משתי אמות. וזה פירוש האחרון הוא שהיה רבינו הרב ז"ל סובר ומעשים בכל יום לפניו ולא היה דן אלא להרחיק ד' אמות בלבד ואפילו אילנות לגפנים וא"ת לפירוש הראשון שמצריך להרחיק בכדי דלא מטי היזיקא לגפנים מחמת ציפרי ואפילו טובי איכא וכיון דלא ארחיק ליה מעיקרא שיעור מאי דמחייב לארחוקי משדה חבירו מה איכפת ליה איהו בגפנים דחבריה אי מתזקי אי לא מחזקי לימא ליה את הוא דאפסדת אנפשך דנטעתינהו להני גפנים דילך בכדי מאי דמחזקי מאילנות דידי דהא נטענא השתא והוה לך מעיקרא לעיולי בדילך טפי ולמיטע ולאסוקי אדעתך דלמחר ממליכנא ונטענא אילנות איכא לאוקמא כגון דקיימי הני שדות מעיקרא לנטיעת גפנים ולא לנטיעת אילנות. ואיכא לאוקומי כגון שהיתה שדה זו דרבה בדרב חנן מעיקרא לבעל הפרדס וזבנה ניהליה לרבה בר רב תנן דכי זבנה אדעתא דהכי הוא דזבניה. ומ"מ אפילו לפי' האחרון האי דמצרכינן ליה לבעל אילנות ארבע אמות מבעל גפנים לארחוקי היכא דקדמי גפנים לאילנות הוא אבל אי קדמי אילנות לגפנים לא מחייבינן ליה לבעל אילנות לארחוקי ד' אמות מגפנים ולא למקצינהו לאילנות דידיה משום דאמר ליה לבעל הגפנים אדרבה את עייל דידך בדידך ונטע. והיכא דאתו תרווייהו בהדי הדדי למיטע האי בעי למיטע ולארחוקי לאילנות ב' אמות ותו לא והאי אמר אנא גפנים בעינא למיטע ולא סגי לך בהרחקת שתי אמות חזינן אי שדה העומדת לגפנים היא לאו כל כמיניה דבעל אילנות ואי שדה העומדת לאילנות היא לאו כל כמיניה דבעל גפנים ואי שדה העומדת לזה ולזה כיון שזה מרוצה ליטע גפנים הרי אינו משנה בכך שהרי גם לגפנים היא עומדת הדין עמו וכופין את חבירו להרחיק את אילנותיו בכדי מה שצריך להרחיק את האילנות מן הגפנים וכיון שכן אפילו אם אינו רוצה עכשיו ליטע בשלו כלום כשיבא חבירו ליטע אילנות יכול הוא לעכב עליו עד שירחיק בכדי מה שצריך להרחיק מן הגפנים משום דא"ל למחר ממליכנא ונטענא גפנים והיינו חלוקת אביי ורבא (דף י"ז ע"ב) בענין הבא לסמוך בצד החצר דקי"ל כרבא בהא דאינו סומך. והני ב' אמות וד' אמות דקאמרינן אם שניהן כאחד באין ליטע אי נמי אחד מהן רוצה דחבירו מעכב עליו עד שירחיק צריכה שתהא ההרחקה ממוצעת ביניהן ואם אחד מהן נטע תחילה ולא מיחה בו חבירו להרחיק כשיבא עכשיו גם הוא ליטע שלו צריך הוא להרחיק האמות כולן בשלו וכן הדעת נוטה:

ע"ב לבתר דנפק אמר. פירש רב פפא אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה. כלומר הא דתנן חופר ויורד והעצים שלו חוץ לשש עשרה אמה הוא דלא מפסיד בה בעל האילן כלום דחוץ לשש עשרה אמה לא יניק' אבל בתוך שש עשרה אמה אינו יכול לחפור ולירד יותר משלשה טפחים מפני שמפסיד שרשי האילן של בעל האילן משום דבתוך שש עשרה אמה יניק. וצריך עיון הכא דעצים הוה דבעל האילן כיון דבתוך שש עשרה אמה נינהו כדאמרינן לקמן אבל לעולם יש לו לקוץ כיון דבקרקע שלו הם:

הכא בגדולין לאחר מכאן וכו' פירוש לעולם אימא לך רישא וסיפא בתר אילן אזלינן וסיפא דקתני אין מועלין בו בגדולין הבאין לאחר מכאן שהקדישו האילן עסקינן וקסבר אין מועלין בגדולין אבל בשרשים שהיו בעת שהקדיש את האילן הוא שמועלין:

רבינא אמר לא קשיא. רישא דשמעת מינה דשרשי אילן בתר אילן שדינן ליה בשרשין הבאין בתוך שש עשרה אמה דוודאי של אילן הם. וסיפא דשמעת מינה דבתר קרקע שדינן ליה בשרשין הבאין חוץ לשש עשרה אמה לאילן דכיון דחוץ לשש עשרה אמה הן לא חשבינן להו מהאילן:

הדרן עלך לא יחפור דף כח ע"ב שהרי נביא עומד בתשע, בתשע שנים לצדקיהו. כדתניא בסדר עולם באותו הפרק שאמר הקב"ה לירמיהו הנה חנמאל וגו' (ירמיה ל"ב) בו סמך מלך בבל על ירושלים וסמיכת מלך בבל על ירושלים מפורש בקרא דבשנה התשיעית הוי והזהיר הקב"ה לירמיהו לקנות שדהו ולכתוב עליה שטר ואע"פ שעתידה ליחרב בשנת אחת עשרה וכל השטרות כולן אבודין ואילו שהחזקה מתקיימת בג' שנים אלו שקודם חורבן לא הי' הקב"ה משיא עצה לירמיהו לקנותה שיש לחוש שיערער לאחר שבעים שנה כשיבנה הבית ויאמר לו לא מכרתיה לך וכיון שאין בידו לא שטר ולא חזקה נמצאו מעותיו אבודין הרי שמענו לחזקה שהיא מתקיימת לאחר שלש שנים ואין צריך שטר ולפי שמזכירו הקב"ה לכתוב עליו שטר לאותם שנים שקודם החורבן שמענו שבתוך שלש שנים אלו צריך הוא לשטר ואין עמו חזקה עד תשלום ג' שנים. הרי למדנו לחזקה שלש שנים לא פחות ולא יותר:

אמר ליה אביי דילמא התם עצה טובה קמ"ל. כלומר ממאי דחזקה לא הויא פחות משלש שנים דילמא לאלתר הויא חזקה כי היכי דהויא במטלטלין והאי דאמר ליה לכתוב שטרא אע"ג דלא צריך לרווחא דמילתא, תדע דכתיב ונתתם בכלי חרש. דהתם ודאי לא צריך דהא בחזקה סגי ליה אלא ודאי עצה טובה קמ"ל:

אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו תרי סהדי לאסהודי לי דדר ביה תלת שני ביממא ולילא טענתיה טענה פירשה הרב רבינו זצ"ל בתשובות דיליה ולא איסתבר גבן משום דאיכא עליה כמה פירכי וכד עייננא השתא בשמעתא נפקא לן פירושא אחרינא והכין פירושא. כיון דאמר רב הונא ג' שנים שאמרו רצופות וקאמר רבא דלא מתוקמא חזקה דבתים אלא עד דאתו סהדי ומסהדי דדר ביה ביממא ובלילא אתא מר זוטרא השתא לפרושי מלייהו דרב הונא ודרבא דהא דאמר רבא שלש שנים דלא מיתוקמא חזקה דבתים אלא עד דאתו סהדי ומסהדי דדר ביה ביממא ובלילא דוקא היכא דטעין התובע ואמר ליתו סהדי ומסהדי דדר ביה ביממא ובלילא אבל אי לא טעין הכי לא טענינן ליה אלא מכי מייתי סהדי ומסהדי דאחזיק בה שלש שנים מוקמינן לה בידיה עד דטעין האיך ועלה קאמרינן ומודה רבא על הרוכלין המחזירין בעיירות כלומר היכא דהוי מוחזק רוכל במחזיר בעיירות דאע"ג דלא טעין התובע דליתי סהדי דליסהדי דדר ביה ביממא ובלילא אנן טענינן ליה דכיון דהאי אחזיק סתמיה דבלילא דייר ביומא לא דייר משום הכי טענינן ליה אנן ואע"ג דאיהו לא טעין טענינן ליה ולבתר דסליק מר זוטרא מלפרושי מימריה דרבא קא הדר נמי מפרש עיקר מימריה דר"ה: