ר"י מיגאש בבא בתרא נז

ליה גביה הוה שקיל ליה מלוה בלי תוספת אשתכח דלא מטיא ליה הנאה למלוה מחמת האי זימנא דארווח כי היכי דנהוי אגר נטר לו וכי מטי זימנא ולא יהיב ליה מידי דקא מהדר ליה שליש לשטרא למלוה וגבי ליה לכוליה מלוה אילו הוה מרווח ליה זימנא אחרינא הויא ליה ההוא תוספת אגר ההוא זימנא דקא מרווח ליה והשתא דלא קא מרווח ליה זימנא אחרינא אלא קא שקיל מיניה כוליה שטרא במשלם זימנא קמא אשתכח דליכא הכא אגר נטר לי דהא האי תוספת דקא שקיל מיניה לאו אגר זימנא קמא הוא דארווח ליה ומדחזינן דאילו יהיב ליה במשלם זימנא ההוא מידי דאשתייר למלוה גביה מהאי שטרא לא הוה שקיל ליה מלוה להאי תוספת מיניה וכי מטא זימנא ולא פרע ליה דקא שקיל ליה כוליה שטרא לא קא מרווח ליה זימנא אחרינא ליכא הכא אגר נטר לי כלל:

ע"ב אין כותבין שני שטרות על שדה אחת דילמא טריף וכו'. ואם תשאל וכיון דהא איכא לקוחות דקא טריף האי מיניהו דאלמא זביניה מקמי זביניהו הוא דהוה היכי מצי בעל חוב למיטרף מיניה מעיקרא לימא ליה לבעל חוב זיל טריף מהני לקוחות דהוה בתראי ולא תטריף מינאי דהנחתי לך מקום לגבות ממנו. תשובתך משכחת לה בדהויא האי ארעא אפותיקי לההוא בעל חוב. אי נמי משכחת לה כגון דלא הוה ליה ללוה בעידנא דאוזפיה מלוה הני זוזי אלא האי ארעא בלחוד ובתר הכי זבנה לשמעון וקביל עליה אחריות בדאיקני וקנה לוה נכסי בתר הכי וזבנינהו ללקוחות אי נמי קני ליה להני נכסי והדר זבנה לההיא ארעא דהויא גביה בעידן ההלואה לשמעון ואף על גב דלא כתב ליה דאקני והדר זבנינהו להני נכסי דלקוחות דכי אתי בעל חוב טריף ההוא ארעא דהות ליה ללוה בעידן ההלואה אבל הנך נכסי דקנה לוה בתר הכי לא טריף להו דהוה לוה וקנה ומכר דלא משתעבד וכי טריף ליה מלוה להא ארעא משמעון הדר שמעון וטריף ליה להני נכסי אחריני מלקוחות דאי קנה להו מקמי דלזבנה להאי ארעא לשמעון הא ודאי כבר אישתעבדו ליה לשמעון מקמי דלזבנינהו ללקוחות ואי לבתר דזבנה להאי ארעא לשמעון הוא דקני להו להני נכסי כיון דכתב ליה לשמעון בדאיקני מעידנא דקנה להו בתר הכי להני נכסי אשתעבדו ליה לשמעון מקמי דליזבנינהו ללקוחות הילכך אתי שמעון וטריף להו:

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי ודילמא רישומו ניכר הוה. פירש קס"ד דרב אחא דהכין קא"ל אביי לספריה דליכתוב להו למרוותיה נסחי דשטרי דידהו אניירא וקהדר מחקי ליה:

דף קסט ע"ב ההוא איתתא דיהבא ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבנה שלא באחריות כלומר קביל עליה לוקח דלית ליה אחריות על המוכר דאי בסתמא קיימא לן אחריות טעות סופר היא. אתא לקמיה דרב נחמן א"ל מציא אמרה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנה מיניה דמוכר שלא באחריות כמה דקבילת אנפשך והדר זבנה את ניהלה באחריות. ומסתברא לן דאי אתני מוכר עליה דלוקח בעידן זביני דבלא אחריות הוא דמזבין ליה נהליה דמצי שליח למימר לה אנא בהדין תנאה הוא דזבנה נהלי מוכר אי ניחא לך לקבולי הני מילי דזביני בהאי תנאה לחיי ואי לא שקול זוזך ואסתלק מהאי ארעא ואנא מקבלנא לנפשאי בהדין הנאה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו. נראין הדברים דלאו בשטר שיש בו קנין קאמר אלא בשטר שאין בו קנין כגון שכתב לו שדי נתונה ובשטר מקח וממכר נמי כגון שכתב לו אני פלוני בן פלוני קביל' ממך כך וכך והרי שדי מכורה לך בהן וקבלתי על עצמי האחריות וחתמו העדים על השטר ומסרו לו בפני עדים דהויא קנית אותה מכירה או אותה מתנה באותו גוף השטר ולפיכך קאמר רבי שמעון בן גמליאל שאם:

החזיר לו את השטר חזרה מתנתו והוא הדין למכירה הואיל ובגוף השטר קנאו מעיקרא המקבל או הלוקח. אבל שטר שיש בו קנין כיון שבאותו קנין ה"א שקנאה לאותה מתנה או לאותה מכירה מעיקרא והשטר לראיה בעלמא הוא בכי הא לא אמר רשב"ג שאם החזיר לו את השטר חזרה מתנתו שהרי לא קנאה מעיקרא בגוף השטר כדי שתחזור לבעלה בהחזרת השטר וכן הדעת נוטה ואף על גב דהא דרשב"ג ליתה ראינו לברר דבר זה לפרושי טעמא דרשב"ג ועוד למפשט מינה דהיכא דהחזיר לו את השטר והקנה אותו בכתיבה ובמסירה שלא חזרה המתנה והמכירה לבעליה בכך אלא כשהיה השטר שטר שאין בו קנין שנמצאת קנייתו לאותה מתנה או לאותה מכירה בגוף השטר אבל שטר שיש בו קנין שהקנייה באותו קנין היה והשטר לראיה בעלמא הוא אף על פי שהחזיר לו את השטר והקנת לו בכתיבה ומסירה אף על פי שקנה גוף השטר באותה כתיבה ומסירה לא חזרה המתנה והמכירה בכך וכשאתה מדקדק לשון והחזיר לו את השטר אתה רואה שבשטר שכתבו הנותן או המוכר ונתנו לו עסקינן אבל שטר שיש בו קנין שההקנאה באותו קנין היתה והמקבל או הלוקח הוא שכתב השטר לעצמו להיות לראיה באותו קנין ליכא למימר בכי הא והחזיר לו את השטר שהרי לא נתנו לו הנותן או המוכר כדי שיתכן בו החזרה:

תנו רבנן הבא לידון בשטר ובחזקה וכו' ובאותיות נקנית במסירה קא מיפלגי פי' כגון שהיתה שדה זו לשמעון והקנה אותה לראובן בשטר ואחר כך החזיר ראובן את השטר לשמעון והקנהו לו במסירה והחזיק בה שמעון ועכשיו אומר לו ראובן מאי בעית בהאי ארעא והרי שלי הוא השיבו שמעון ואמר לו אתה החזרת לי את השטר וחזרה השדה, לרשותי בכך והחזקתי בה. ובזה אמר ר' נידון בשטר ואינו צריך לחזקה דאותיות נקנות במסירה. ורבי שמעון בן גמליאל אומר אין אותיות נקנות במסירה ואין נדון במסירת אותו שטר וצריך לחזקה:

דף קע ע"א פלוגתא לדמר לרבה דאמר לעיל רבי שמעון בן גמליאל סבר דאותיות נקנית במסירה כדאמרינן חזרה מתנתו:

דף קעד ע"ב אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ובשעה שהקדיש וכו'. נקיטינן השתא לענין שכיב מרע שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקיט ההוא פלוני שטרא בין לא נקיט שטרא הואיל ובשעה שהקדישן קאמר ליה ואם לא אמר תנו אי נקיט שטרא ומקיים אף על גב דלא אמרי תנו נותנין ואי לא נקיט שטרא אי נמי נקיט ולא מקיים כיון דלא אמר תנו אין נותנין ודוקא היכא דאמר בשעה שהקדישן אבל אם לא אמר ליה בשעה שהקדישן אף על גב דאמר תנו אין נותנין דהא אמרינן לעיל בפ' מי שמת (דף קמ"ח ב') איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו ועלתה בתיקו וקיימא לן דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והאי מכי אקדשינהו לנכסיה הא קנוהו הקדש וכי בעי למהדר השתא הוא דקא בעי למהדר ולא מצי למהדר ביה אלא בראיה ברורה וכיון דאי בעי למהדר לא מצי הדר ביה כי אמר תנו מנה לפלוני שיש לו אצלי אין נותנין דאמרינן האי מהדר קא הדר ביה ומשום הכי קאמר השתא תנו מנה לפלוני שיש לו בידי. הילכך הא דאמר רב הונא הכא בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן ואוקימנא בדנקיט שטרא ומקויים דש"מ דאי לא אמר תנו הוא דבעי' נקיט שטרא