ר"י מיגאש בבא בתרא נו

תחת הכתב ולפי' דחקו אותה עם הכתב וזייף הוא והוסיף בו שיטה באותו ריוח:

אמר ליה רב נחמן לרב עמרם מ"ל הא א"ל דתניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול. פירוש יש לחוש דילמא מזייף וכתיב מאי דבעי ואף על פי שהרי אנו רואין שלא כתב בהן כלום כיון שהיה בידו לזייף ולכתוב בהן מה שירצה נעשה גוף השטר פסול ואין עליו גוף שטר הואיל ולא נכתב ונחתם כתיקונו ואין גובין בו מנכסים משועבדים דהויא לה אותה מלוה הכתובה בו כמלוה על פה. ושיטה אחת כשר דאין למדין משיטה אחרונה:

ע"ב היו ארבעה וחמשה חתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר כו' וההיא דתנן במכות מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה וכו' דוקא בידוע דנתכוונו להעיד או לחתום כאחד הוא אבל אם אין ידוע שנתכוונו שניהם לחתום או להעיד כאחד השטר כשר ותתקיים עדות בשאר שאם הפסול לבסוף יש לנו לומר שהוסיף חתימתו שלא מדעת הכשרים ואי בתחלה חתם יש לומר הנך כשרים רווחא שבקו למאן דקשיש מינייהו:

דף קסה ע"א עד אחד בכתב ועד אחד על פה בלא קנין אף על פי שזה שמעיד בכתב היא עדות שיש בה אחריות וזה שמעיד על פה אין בה אחריות מצטרפין למגבא מבני חרי. ע"ב אין פחות משני דינרין דהב כסף. כלומר יש לך אצלי כסף בשני דינרין של זהב. אין פחות משני דינרין כסף דהב כלומר יש לך אצלי זהב בשני דינרין של כסף:

דף קסו ע"א רישא דכתב בה דינרי. דמשמע דינרי זהב לפי שאין אומרים על כסף דינרי אלא דינרין. סיפא דכתב בה דינרין שהוא דינרין של כסף לפי שאין אומרים על זהב דינרין אלא דינרי:

ע"ב כתב מלמעלה מאתים ומלמטה מנה וכו'. פי' הא דתנן זוזי מאה דלהוה סלעין תלתין אין לו אלא מנה משום דדיבור אחד הוא ואי אפשר לחלק ביניהם וכיון שדבריו סותרין זה את זה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרינן הכל הולך אחר התחתון היכא דהוה שני דיבורין מחולקין דכל אחד מהן דיבור בפני עצמו ואין צריך לחבירו וכיון שהתחתון סותר את העליון אמרי' מהדר קא מהדר ביה מעליון ולפיכך הלך אחר התחתון. והאי דאמרינן בפרק השואל (מציעא דף ק"ב ע"ב) מעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו וכו' ואמר רב נחמן עלה קרקע בחזקת בעלה עומדת אף על גב דאפיך מיפך ודאמרינן בענין אסתירא (שם) מאה מעה הלך אחר פחות שבלשונות ולא אמרינן תפוס לשון אחרון בכולהו אלא משום דדבור אחד הוא זה אחר זה ולא הפריש בדיבור אחד ביניהם אבל אילו הפריש ביניהם בענין אחר שנעשו שני דיבורין בכי הא אמרינן הכל הולך אחר התחתון:

אמר רב פפא פשיטא לי שאם כתב בו ספל מלמעלה שהוא סאה ופלגא וקפל מלמטה שהוא קב ופלגא הכל הולך אחר התחתון ואין לנו לחוש שמא זה קפל ספל היה והלך עליו הזבוב והמשיך הסמך ועשה אותו קוף משום דקב פחות הוא מסאה והמוציא מחבירו עליו הראיה אלא היכא דהוי קפל מלמעלה וספל מלמטה מי חיישינן שמא גם התחתון קפל היה ובא זבוב ואכל הדיו שברגלה של קוף כשהוא עדיין לח ועשאו ספל וכיון שיש לחוש לדבר זה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרי' הכל הולך אחר התחתון היכא דליכא למיחש למידי אבל הכא דאיכא למיחש בהא מילתא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. או דילמא לא שנא תיקו:

ד' קסז ע"א משנה כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו וכו' ממסקנא שמעי' שמי שבא ואמר אני הוא פלוני בר פלוני שמת הריני מעידכם על עצמי שיש לפלוני אצלי כך וכך אם הוחזק שמו בעיר שלשים יום כותבין העדים וחותמין ואין חוששין שמא אחר הוא. ואם לאו אין כותבין וחותמין עד שיביא ראיה שהוא אותו פלוני בן פלוני:

ע"ב כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. מיסתברא לן דדוקא דהיכא דמעיד על עצמו שכבר קיבל המעות מן הלוקח שאין כאן חובה על הלוקח כלל כדי שיהא צריך להיות מדעתו אבל אם לא העיד על עצמו שכבר קיבל המעות אין כותבין וחותמין אלא מדעת הלוקח דחיישינן שמא אינו רוצה לקבל אותה לקיחה ולהדחיק:

עצמו בנתינת הדמים הילכך אם טעו העדים וכתבו שטר המכירה ללוקח בלי קבול הדמים כשיתבע אותו בדין ליתן לו הדמים צריך הוא להביא ראיה שהיתה מדעתו מכירה זו:

והלוקח נותן שכר. כלומר שכר הסופר ודמי השטר. לא צריכה במוכר שדהו מפני רעתה שהוצאתה יתירה על שבחה מהו דתימא טובה הוא לגבי דמוכר ונהוי שכר הסופר ודמי השטר עליו קמל"ן דמוכר לעולם הוא מפסיד ולוקח לעולם מרויח כדאמרי אינשי זבנת קנית וזבין אוביד וכיון שכן הלוקח נותן שכר הסופר ודמי השטר ועוד שהשטר ראיה הוא לעמוד ביד הלוקח לפיכך הלוקח נותן שכר אותה הראיה:

כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו והלוה נותן שכר. פשיטא דלוה נותן שכר דהוא נהנה אבל המלוה מה הנאה יש לו בהלואה. לא צריכא בעיסקא דאף על גב דאית בה הנאה למלוה דשקיל פלגא דרווחא דעיסקא קמ"ל דיותר נהנה בו הלוה שאין לו יכולת ומשתכר בשל אחרים. ומסתברא לן דהא נמי בשהעיד הלוה על עצמו שכבר קיבל המעות אבל אם לא העיד על עצמו בכך אין העדים רשאין לכתוב ולחתום אלא מדעת שניהם:

אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם לפי שהוא דבר שאי אפשר להיות עד שיסכימו שניהם על כך. פשיטא דחתן נותן שכר קמשמע לן דאפי' בצורבא מרבנן:

אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות וכו' פשיטא לא צריכא אפילו בבורה. שדה מבויירת שלא נעבדה זה כמה שנים ואף על גב דטובה הוא לבעל הקרקע שתחזור אליו עבודה קמ"ל דאפילו הכי כיון שהקבלן הוא כקונה חלק מן השדה לפירותיו הראיה שלו והוא נותן שכר. ובשטרי בירורין שניהם נותנין ולא פריך עלה פשיטא משום דפליג עלה רבן שמעון בן גמליאל:

משנה מי שפרע מקצת חובו וכו' מדחזינן לפלוגתייהו דרבי יוסי ור"י בענין אסמכתא היא אי קניי' אי לא קניא מכלל דהיכא דלא אמר ליה בלשון אסמכתא דכולי עלמא גבי ליה כוליה חוביה ולא מנכה ליה מלוה הא מקצת דפרע ליה השתא ואף על גב דהא קא רווח מלוה ואשתכח דקא שקיל מיניה טפי מהלואתו הא מילתא שריא ולית בה משום חשש ריבית. וטעמא דמילתא דכי אמרי' ריבית הוא ואסור הני מילי היכא דהוה ההוא תוספת דקא שקיל אגר נטר ליה ובהא מילתא כד מעיינת בה לא משכחת בה אגר נטר ליה כלל דהא אילו פרע ליה לוה למלוה במשלם זימנא דקצב ליה מאי דאישתייר גביה מהאי שטרח הוה שקיל ליה מלוה בלא תוספת וכי לא פרע ליה במשלם זימנא הוא דקא מהדר ליה שליש לשטרא וגבי ליה לכוליה מיניה וכיון דאילו פרע ליה לוה במשלם זימנא ההוא מידי דאישתייר