ר"י מיגאש בבא בתרא מד

לבכר וכן הדין אם היו אחין מרובין ואחד מהן בכור והעביר הירושה מכולן לאחד מן הפשוטין בלשון ירושה או שריבה לאחד ומיעט לאחר דינן אחד הוא שכשם שלא אמר כלום לענין בכור כך לא אמר כלום לענין פשוטין וחוזרין וחולקין את הירושה כענין דין הירושה ואין משגיחין לאותה צוואה כל עיקר שכיון שלא אמר כלום לענין בכור בטלת צוואה מכללה גם לענין פשוטין שהרי אותן שריבה להן צריכין הן למלאות לבכור פי שנים הראוי לו מאותו הריבוי שריבה להן אביהן ונמצא שבטלה הצוואה שצוה להם שהרי נפחת להן ממה שצוה להן וכיון שבטלה מכללה חזרה ירושתן לענין הדין שנוטל הבכור פי שנים והשאר חולקין בשוה והיינו דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום:

השער הרביעי. אם לא העביר הירושה מהראוי לה אלא לאחר מיתתו שאמר יירש פלוני כל נכסי לאחר מיתת פלוני בני דינו. שכיון שלא העביר הירושה ממנו שהרי לאחר מיתתו הוא שאמר יירש פלוני בני כל נכסי בין שהיתה העברה זו בלשון מתנה בין שהיתה בלשון ירושה העברה זו אינה כלום שהרי זכה הבן הראשון בחלקו מירושתו וירושה אין לה הפסק ואין בדבר הפרש בין שהיה זה האחרון נכרי שאינו ראוי לירושה או שהיה גם הוא ראוי לירושתו כגון שהיה לו בן אחר זולתי בין זה הראשון דינו כולו אחד הוא שכיון שהראשון לא הוציאו מירושתו בחייו לאחר מיתתו נמי אמרינן ירושה אין לה הפסק ואינו יורש חלקו מירושת אביו אלא בנו אבל אחיו שהוא זה האחרון אינו יורש אלא חלקו בלבד עם אחיו בנכסי אביו וילפינן להא מילתא מהא דשלח רב אחא בר רב עולא לדברי רבי יוחנן בן נורי נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק הנה אע"פ שבלשון מתנה (כלשון ה"ר בצלאל אשכנזי בתשובה ל"ג ונראה דאינו מדוייק ודוק) אמר לראשון כיון שהוא ראוי ליורשו אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכל שכן היכא דשבקה למילתא סתם ולא יהיב מידי לראשון לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה דודאי כיון דשבק למילתא סתם ולא אפקה בלשון ירושה הא נפלה לה ירושה ממילא ואין לה הפסק והאי דקאמר לאחר מיתת פלוני בני יירש פלוני בני כל נכסי הוי ליה כמאן דאמר לאחר מיתת פלוני יירש פלוני כל נכסיו שאין משגיחין בדבריו לפי שאין לו לאדם רשות להנחיל לכל מי שירצה אלא בנכסי עצמו ולא בנכסי אחרים וזה הבן הא' כיון שהרי זכה בחלקו בירושת אביו נעשה אותו חלק לאחר מיתת אביו נכסי עצמו ולא נכסי אביו:

האי מלא יוכל לבכר נפקא. וממילא שמעת דלענין בכורה אינו יכול להעביר אותה מן הבכור לפשוט אבל לענין פשוט יכול, להעביר חלקו לכל מי שירצה משאר הבנים:

ע"ב שאל ואמרו לו הלכה לא יעשה מעשה עד שיאמרו הלכה למעשה. כי שמא לא עיינו בה לפי הצורך וכיון שאמרו לו הלכה למעשה ודאי לא אמרו אלא לאחר עיון ודקדוק גדול וזה התלמוד שלנו הלכה למעשה הוא שלא נכתב אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורי וכאילו אמרו לנו בו הלכה למעשה הוא שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו:

דף קלא ע"א משום דקא מפיק לה תנא בלשון ירתון דאי סלקא דעתך לשון ירתון בעלמא לא קני בבריא והכא משום תנאי ב"ד ליפקיה בלשון יסבון דקני נמי בעלמא בלא תנאי ב"ד ולהוי תנאי ב"ד הכא דבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם בלחוד אלא מדאפקיה בלשון ירתון מכלל דלשון ירתון בעלמא מהני בבריא ולדבר שלא בא לעולם ולמי שאינו בעולם הוא דמהני הכא תנאי ב"ד והויא לה מתניתין כרבי יוחנן בן ברוקא ופשטינן מינה דאפילו בבריא נמי אמר:

ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו קטן מאי. ואסיקנא דאפילו קטן המוטל בעריסה וההוא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה דשמע מינה דקנה אפילו לא שייר מקצת ליורשיו ההוא בשאר יורשים עסקינן כגון בת בין הבנים ואח בין האחין אבל בן בין הבנים אם כתב כל נכסיו בלא שיור לא עשאו אלא אפוטרופוס עליהן בין כתב לו בלשון ירושה בין כתב לו בלשון מתנה:

פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס. פי' אם כתב כל נכסיו לבנו ואחר כאחד כיון ששיתפן שניהן כאחד חולקין את הנכסים ביניהן במחצה כי ההיא דאמרינן לקמן ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנא' פלגא דכתיב והיתה לאהרן ובניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכיון שחולקין את הנכסים נוטל אותו אחר חלקו שהיא מחצה לעצמו שהרי הקנהו לו קנין גמור בלשון ואין אומרים באחר שאפטרופוס עשאו על בנו אבל בנו אינו קונה המחצה שלו לעצמו שכיון שכתב המחצה לאחר נמצא המחצה שניה שכתב לבנו שהיא כל נכסיו והוה ליה כמו שכתב כל נכסיו לבנו בלא שיור שלא עשאו אלא אפוטרופוס הילכך המחצה שכתב לבנו קנאוהו הבנים ואותו הבן אפוטרופוס עליהן. ויש מי שפירש לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס שאותו אחר קנה הכל במתנה ובנו אפוטרופוס עליו והפירוש הראשון הוא הנכון ואסקה רבינא לשמעתא דבכולהו לא קני בר מאשתו גרושה ואשתו ארוסה משום דכאחר דמו והלכתא כותיה דרבינא דבתרא הוא:

ואיבעי' לן כתב כל נכסיו לאשתו או לבנו בבריא מאי ולא איפשיטא הילכך לקולא עבדינן ולא עשאו אלא אפוטרופוס. נמצא עכשיו הכלל שעולה בידינו בענין זה דלא אמרי' לא עשאן אלא אפוטרופוס אלא לגבי בנו ואשתו נשואה בין אצל האחין בין אצל בני הבעל אבל לגבי אחר אי נמי יורשים אחרים כגון בת בין הבנות או אח בין האחין לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס הילכך מאן דכתב מתנה לבנו בין שאר הבנים אי נמי לאשתו נשואה בין אצל הבנים בין אצל בני הבעל בין אצל שאר היורשין כגון אחין לא שנא מתנת בריא ולא שנא מתנת שכיב מרע צריך שישייר מקצת ואם לא שייר מקצת לא קנו כלום לפי שלא עשאן אלא אפוטרופוס ומי שכתב מתנה לאחר בין במקום בנים בין שלא במקום בנים אי נמי לאשתו ארוסה ואשתו גרושה דכאחר דמו אי נמי לבת בין הבנות ואח בין האחין וכל שכן בת בין הבנים ואח בין הבנים דהיינו אחר שאינו צריך שיור מקצת אלא אף על פי שלא שייר כלום קנו וזה שכותבין עכשיו אפי' במתנה לאחר שיור מקצת ליורשים לרווחא דמילתא הוא דכתבי להו ואין אנו צריכין לכך:

כתב רבינו הרב זצ"ל משמא דרבוואתא דהא דאמרינן לגבי בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס הני מילי בכותב אבל האומר כל נכסי יורש פלוני בנו קנה דהיינו כרבי יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין דאיפסיקא הילכתא כוותיה וכל שכן אם אמר בלשון מתנה שקנה לדברי הכל והאי דקאמרי רבוואתא צריכין הן להביא ראיה על כך לפי שדברי ר' יוחנן בן ברוקא שהביאו ראיה ממנו יש לנו להעמיד אותו בדגלי אדעתיה דלהקנאה גמורה איכוון ואל תתמה שר"י בן ברוקא לא בא ללמוד אם להקנאה איכוון אם לעשותו אפוטרופוס איכוון אלא ללמד היכא דאמר בלשון ירושה אם דבריו קיימין כדאמר בלשון מתנה אם לא וכיון שכן אין לנו להעמיד דבריו במקום שאפשר לומר דלעשותו אפוטרופוס איכוון דאם כן אפילו בלשון מתנה לא אמר כלום אלא במקום שנתבאר ממנו בודאי דלהקנאה גמורה איכוון הא קמ"ל שאפילו לא אמר בלשון מתנה אלא