ר"י מיגאש בבא בתרא ד

מפני שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסין והיוצאין אבל לשכינו אינו כופהו. כלומר אם אחד מבני מבוי עצמו הוא רוצה ליעשות רופא או אומן אין בני מבוי מעכבין עליו (והא דתניא בפרק לא יחפור אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא אומן וכו' בני חצר מעכבין עליו) הני מילי בחצר אבל במבוי אין מעכבין עליו. ויש לפרש ולשכינו אינו כופהו כלו' שאם היה אחד מבני המבוי חייט או בורסי אין חבירו יכול לעכב עליו ולומר לו קא פסקת לי לחיותי:

דף ח ע"א כריא פירש חפירת נהר. כריא דפתיא תיקון רחבה של עיר ששם קובעים שווקים. כל מיני מסין ותשחורת המוטלין על הציבור בין קבועים בין שאינם קבועים אין תלמידי חכמים מסייעין בהם כלל ודוקא ת"ח המתעסקין בתורתן ותורתן זו היא אומנותן אבל אין תורתו אומנותו אלא מתעסק במילי דעלמא חייב במה שהצבור מתחייב שאינו מכלל רבנן והדין קאמר רבינו הרב זצ"ל:

כללא דמילתא כל מילי דאית להו הנאה. ליתמי כגון פרשא ושורא וטורזינא דאית להו בהו נטירותא רמינן עלייהו וצדקה אע"ג דמצוה היא לא רמינן עלייהו כדאמרינן יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו:

ע"כ לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה. שאם גבו לקופה והותירה ולא הספיק להם התמחוי שגבו רשאין לקנות ממותר הקופה מה שצריך לתמחוי וכן נמי אם גבו לתמחוי והותיר והקופה שגבו אינה מספקת מוכרין מותר התמחוי ולוקחין מה שצריך לקופה. ודוקא מקופה לתמחוי ומתמחוי לקופה שהכל צורך עניים אבל אם רצו לשנותם לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים אסור דגזל עניים הוא והיינו דתנן במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים ואמרינן נמי (לקמן בסמוך) עביד חד כיסא ואתני ושמעינן מינה טעמא דאתני הא לא אתני לא אפילו מעניי העיר לעניי עולם וכיון דאביי ריש מתא הוה אם כן הוא דאפילו לדברים אחרים שאינן צרכי עניים יכולין לשנותן כ"ש דהוה יכיל לשנות לעניי עולם בלא תנאי אלא לאו שמע מינה דהא דקתני ולשנותן לכל מה שירצו לצורך עניים הוא אבל שלא לצורך עניים אין להם לשנותן כלל ואפילו היתה הצדקה שפסקו עליהם בני העיר וכ"ש אם היא צדקה שפסק אותה יחיד שאפילו למי שטועה ומפרש ולשנותן לכל מה שירצו אפילו לדבר שאינו צורך ה"מ במה שפסקו בני העיר עצמן אבל במה שפסקו אחרים א"נ יחיד אין להם בה רשות כלל לשנותן. ואפילו היתה צדקה זו שפסק זה היחיד דבר שנשתקע ממנו שם בעלים כגון שהקדיש קרקע לעניים ונשתקע ממנו שם בעליו אין להם רשות לבני העיר לשנותן לדבר שאינו צורך עניים כלל וההיא דאמרינן (ברייתא פ"ק דערכין דף ו' ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת דקיימא לן דאפילו היכא דלא נשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותה לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות שאני התם דעיקר ההקדש לבית הכנסת הוא ובית הכנסת צורך בני העיר וברשות דידהו רמיא תדע שהרי יש להן רשות למכרה ואפילו למשתי בה שכרא אבל מה שנקדש מעיקרו לעניים או לבני העיר אין בהא שום רשות כלל למכרו או לשנותו לדבר אחר ואע"ג דהנך עניי רמו עלייהו כי רמו עלייהו במאי דחסר להו אבל במאי דלא חסר להו לא רמו עלייהו. ועוד דבההוא ניחא להו לעניים דממונא דידהו הוא ולא צריך גבייהו הילכך אם מכרו אותו בני העיר או שינוהו לדבר שאינו צורך עניים גזל עניים הוא ואסור ואותה מכירה או אותה שינוי מבוטלת ושנוי מבוטל הוא וחוזר:

דף יא ע"א אמר רב הונא וכו' האי חצר דאפליגו בה רב הונא ורב חסדא הוא כעין חצרות של כפרים שכל אחד מכיר את ביתו ואין לו לכל אחד מהן חלק בעולם (באויר) החצר כגון שבא ראובן ובנה בקרקע עולם בית א' ובא שמעון ובנה כנגדו ב' בתים ואחר כך באו שניהם והסכימו והקיפו על בתים אלו בזה נחלקו רב הונא ורב חסדא דרב הונא סבר כשבאין לחלוק שמעון נוטל שני שלישי החצר וראובן שליש א' לפי שכיון שבנה שמעון שני בתים נמצא שהחזיק בשני שלישי וראובן שלא בנה אלא בית א' לא החזיק אלא בשליש א' ורב חסדא סבר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה אבל חצירות שבמדינות שהן בין שני שותפין ויש לכל אחד מהן חלק ידוע כשבאין לחלוק הדבר ידוע שאין כל אחד מהן נוטל אלא לפי חלקו שיש לו בה בין מועט בין מרובה הילכך אם מגיע לכל אחד מהן בחלקו מחצר זו בית של ד' על ד' אמות ולפניו אויר שיש בו ארבע על שמונה שנמצא שיש בה דין חלוקה כופין זה את זה לחלוק בין יש לו בזה האויר פתחים הרבה בין שאין מגיע לו אלא פתח א' אבל אם אין מגיע לו בחלקו זה השיעור יש לו לעכב על חבירו שלא לחלוק וחוזר לדינא דגוד או איגוד. ואם הוא טרקלין שקורין אותו בלשון ערבי קצי"ר כבי"ר שאם יחלק לא ישאר שמו עליו יכול חבירו לעכב עליו שלא לחלוק וחוזרין לגוד או איגוד כדתניא כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים:

ע"ב זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים. פירש לפי שעיקרו מן הבתים הוא וכפי רוב הבתים ירבה הזבל. ואכסניא. כלומר והזבל של אכסניא מתחלק לפי בני אדם הדרים בחצר משום דמעלמא קא אתי ואין מועיל בו רוב הבתים כלל:

דף יב ע"א בית סתום אין מטמא כל וכו'. פירש ק"ל שבית שיש בו טומאה הטומאה יוצאה עד פי הפתח מבחוץ הילכך אם לא פרץ את פצימיו הרי הסיח דעתו מאותו פתח ונעשה אותו מקום כשאר כותלי הבית שלא היה פתח מעולם ונמצא הבית בלא פתח והרי כל מקום ממנו י"ל ששם יהיה הפתח ולפיכך מטמא כל סביביו:

דוולא פירש ארעא דמשקו ליה בדולא:

דברי נביאות. שהרי הוא אומר סתם זמנת בכרם ואמר התנא בדעתו שהוא שלשה קבין. ויש לפרש שרבי יוסי חולק הוא על סומכוס כלומר צריכין אנו נביא שיברר לנו מה היה בדעתו להקנות אבל שלשה קבין שאמר סומכוס אין לסמוך עליו וזה הפי' הוא הנכון:

בבבל מאי וכו' כי היכי דרפיק גברא בחד יומא. נמצא עכשיו מכל זה שעולה בידינו מן הדין שאין מחייבין בבבל ולא בשאר חוצה לארץ לחלוק בשדה ובכרם ובשדה בית השלחין אלא עד שיגיע לכל אחד מהן בכרם מה שעושה הפועל כל היום ובשדה הבעל מה שחורש בו כל היום ובשדה בית השלחין מה שמשקה בו כל היום אבל פחות מכן אין בו דין חלוקה:

חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. פי' דכיון דזכי ליה רחמנא פי שנים כחלק א' דמי:

יבם מאי. מי אמרינן הואיל וזכי ליה רחמנא מנתא דאחוה מיתנא כחלק א' דמי כדין הבכור או דילמא לא דמי דאילו בכור משמיה דנפשיה הוא דקא שקיל להאי מנתא והוה הני תרי חולקי כחלק א' אבל יבם דלאו משמיה דנפשיה הוא דקא שקיל להאי מנתא אלא משמיה דאחוה. מיתנא כתרי חולקי דמיין ולא שקיל אחד מצרא אלא מעלינן ליה בדמי:

ואין חלוקתו כבכור הילכך כי אתי למפלג חזינן לי' להאי מיתנא כמאן דאיתי בחיים ופלגי ליה לארעא למנינייהו בשבח ומדה ועבדינן גורל משמא דכולהו ושקלי כל חד מינייהו היכא דנפיק ליה בגורל בין אתרמי ליה למהוי בהדי חולקא דנפשיה בין לא איתרמי ליה:

ההוא גברא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשיא. אצל השדה