ר"י מיגאש בבא בתרא ג

אי אזיל ליה חד מינייהו ועביד חזית ואמר דידי הוא לא צייתינן ליה דא"ל את הוא דעבדת להאי חזית דכיון דמעיקר דינא הוה לך למכפייה למעבד בהדך אמאי שבקתיה ועבד' לחודך הילכך לא צייתינן ליה וכיון דלא צייתינן ליה לא צריכי למעבד חזית דהא ליכא מידי למיחש:

דף ה ע"א ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דרבי יוסי. אלמא הילכתא כוותיה. ודוקא במקיף את חבירו הוא שמגלגלין עליו את הכל משום דהא איתהני בההוא היקף וקא חסיר האיך דאמר ליה את גרמת לי היקיפא יתירא כגון זה $ציור בספר$ אבל היתה שדהו סמוכין לרשות הרבים ושדה חבירו סמוכין לה ועמד וגדר בינו ובין רשות הרבים אע"פ שחבירו הרי נהנה באותו גדר אין מגלגלין עליו כלום משום דזה נהנה וזה לא חסר הוא שהרי אין כאן לומר את גרמת לי הקפה יתירה. ואפילו במקיף את חבירו נמי דוקא לאחר שגדר הוא שמגלגלין עליו את הכל אבל לחייבו מתחילה לגדור עמו ולהוציא עמו בבנין אינו יכול לכופו על כך מפני שיכול לומר לו אנא לא איכפת לי בעוברי דרכים שהרי אפי' אם גדר ראשונה ושנייה ושלישית אין מחייבין אותו כלום לפי שעדיין לא נכנס עד שיגמור את הרביעית וכ"ש להוציא עמו בבנין מעיקרא שאין מחייבין אותו בכך. וההיא דתנן וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו ההוא גדר להפסיק בינו ובין חבירו משום היזק ראיה הוא וכדאמרינן לעיל שאני גינה כדר' אבא שכיון שהיזק ראיה זה מחמתם הוא לפיכך כל א' וא' כופה את חבירו לבנות כותל ביניהם להסתלק מהיזק שלו אבל להפסיק בינו ובין רשות הרבים כיון שהיזק זה מבני רשות הרבים הוא דלא מחמתן אין א' מהם יכול לכוף את חבירו בדין בכך משום דאמר ליה אנא לא איכפת לי בהאי היזיקא הילכך אם הקיף את חבירו וגדר ראשונה ושנייה ושלישית ורביעית הוא דמגלגלין עליו את הכל שהרי נהנה הוא וחסר חבירו אבל לחייב מתחילה במקיף קודם שיבנה א"נ לחייבו בין בתחילה בין בסוף היכא דאינו מקיף שזה נהנה וזה לא חסר הוא לא:

ארבעה לצלא ארבעה לצללא. צלא הוא העבדן השכיר המעבד העורות של תגר. צללא התגר עצמו של עורות ששוכר העבדן לעבד העורות וכמו משל הוא כלומר למה אתה רוצה לסלק זה עני רוניא ממה שטרח בו לעצמו וכי הנכסים אלו שאתה מרבה כלום יש לך בהם אחר מיתה אלא ד' אמות שאתה נקבר בהם בלבד כמו שיש לעני שאין לו כלום:

דף וע"א נטפי. תקרת הגג שמכוסה ברעפים שקורין בל' ערבי קראמידי"י. שופכי. שיהיו נשפכין על מרזב צריפא דאורבני. רחב מלמטה וצר מלמעלה כזה $ציור בספר$ חבירו מעכב עליו מפני שמי גשמים נשפכין מהן בחצר חבירו במהרה וברידוף יותר ממה שנשפכין בשוטפי ונטפי. צריפא כמו העושה סוכתו כמין צריף. אורבני ערבה:

המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה וכו' במקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג ידוע עושין כמנהג המקום שעל דעת כן שכר השוכר והשכיר המשכיר:

ע"ב אמר אביי שני בתים בשני צידי רשות הרבים וכו' וההיא דאמרינן לקמן אבל בין גג לא דשמעת מינה דגגין אין בהם משום היזק ראיה התם בגגין שאין עשויין לדירה והכא בגגין העשויין לדירה ואביי לא אתא לאשמועינן דגגין העשויין לדירה יש בהן היזק ראיה אלא תקנתא אתא לאשמועינן. ולא דמי למאי דאמרינן אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון משום דהתם לא גביהי החלונות מרשות הרבים אלא לבני רשות הרבים גופה הוא דפתיחי ומאן דחליף ואזיל ברשות הרבים קא חזי ליה להדיא ויכול למימר הא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים אבל הכא לענין גגין דגביהי ומאן דחליף ברשות הרבים לא חזי בהו לא. ושמעינן מיהא דאביי דמאן דבעי למפתח חלונותיו לחצר חבירו דינא הוא דמעכב עליה ואף ע"ג דקיימא לן כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היזק ראיה גירי הוא ואמרינן מודה רבי יוסי בגירי:

דף ז ע"ב בהא נמי הילכתא כרב חמא. דלא קרעינן לשטרא דמדלא אפקיה בחיי אבוהון איכא למיחש דתברא זייפא הוא ודילמא כי גדלי יתמי דילמא מרעי ליה לתברא ולא מגבינן נמי לשטרא דאכתי לא איתרע תברא. ולא תימא כיון דטעמא דמילתא דלא קרעינן לשטרא משום דאמרינן איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון הוא ממילא שמעינן דדוקא היכא דמטי ליה זימניה דשטרא בחיי אבוהון וקא תבע ליה אבוהון בגויה אלא אע"ג דבתר דמית אבוהון מטא זימניה דשטרא כיון דהוה ידע דאיכא עליה שטרא אכתי איכא למימר אי האי תברא מעליא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון לאזמוניה לבי דינא למכפייה ולמקרע האי שטרא:

רשב"ג אומר לא כל החצירות ראויות לבית שער ולא כל עיירות ראויות לחומה. לית הלכתא כוותיה ואע"ג דאמרינן בעלמא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו וכו' הא אמרינן עלה אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן:

בעא מיניה ר' אלעזר מרבי יוחנן כשהם גובים לחומה דלתים ובריח א"נ בית שער ודלת לחצר לפי נפשות גובין או דילמא לפי שבח ממון גובין. א"נ לפי ממון הן גובין פירש לפי שעל עסקי ממון הן באין ולא על עסקי נפשות. איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר וכו' לפי ממון פירש ממון לבדו או דילמא אף לפי קירוב בתים הן גובים. בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לפי שבח ממון הן גובין מיהו לישנא בתרא טפוי הוא דקא מטפייא דהאי שבח ממון לפי קירוב בתים הוא תדע שהרי אם יש שם שני בתים ששניהן קרובין ואין שוין בממון ודאי לפי שבח ממון הן גובין א"נ אם יש שם בית קרובה ואין בה ממון כלל כלום עולה על דעת שגובין ממנה כלל כיון שאין בה ממון למאי חיישא אלא בוודאי אע"פ שקרובה היא כיון שאין בה ממון אין גובין ממנה כלום הא למדת ששבח ממון הוא העיקר ומאי לפי קירוב בתים דקאמרינן אף לפי קירוב בתים שרואין בתחילה מי שיש לו ממון הרבה ומי שיש לו ממון מועט ואחר כך רואין מי שביתו קרובה להיזק ומי שרחוקה להיזק וגובין לפי כך וכן הלכה ורבינו חננאל ז"ל פסק לענין חצר שגובין לפי שבא ממון ולא איכפת ליה לפי קירוב בתים כלל ומסתברא כוותיה דכי אמרינן לפי קירוב בתים הני מילי בעיר דאיכא חצר דמקרבא ואיכא דמרחקא אבל חצר דכולהו בתים דילה קרובין נינהו אע"ג דחד מינייהו קריב טפי מחבריה ההיא קורבא ורוחקא מילתא זוטרתי היא ולא מעלה ולא מוריד וכן הדעת נוטה ודברים אלו אינן אלא בשעה שיש שלום בעולם ואיכא אימת מלכות ואין לחוש אלא למי שבאין בדרך ליסטות או לאקראי בעלמא אבל בזמן שיש מלחמה בעולם והמלכים מתגרים זה בזה מסתברא דבכי האי גוונא לא איכפת לן בין קירוב בתים כלל דלגבי כרכום שכובש את העיר קירוב וריחוק בתים חדא מילתא היא הילכך אין גובין אלא לפי שבח ממון ואם באין על עסקי נפשות גובין אף לפי נפשות הואיל ועל עסקי שניהם הן באין:

תוספתא (באלפסי) כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי וכו'.