ר"י מיגאש בבא בתרא לח

אימא אפילו בקבר ירית לה ומורית להו לאחין מן האב קמ"ל הכין איסתבר פירוש דאין הבעל יורש את אשתו בקבר בהאי דוכתא. אבל היכא דנפלה לאשה ירושה לאחר מיתתה אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק הוא דאמרינן ביה ולאו אין הבעל יורש את אשתו בקבר:

דף קטו ע"א יורשת ואינה מורשת. וליכא למימר דאמטה האב אינה מורשת דהא קיימא לן דאב יורש את בנו מדכתיב והעברתם כדאמרינן לעיל הילכך אינה מורשת אמטה האם קאמר:

דף קיז ע"ב היה מיוצאי מצרים. ולא מבאי הארץ שהיה אביו מיוצאי מצרים בן עשרים והבן אינו בן עשרים בבאי הארץ נוטל חלק אביו שהיה מיוצאי מצרים. מבאי הארץ ולא מיוצאי מצרים שהוא בן עשרים בבאי הארץ ואביו לא היה בן עשרים ביוצאי מצרים נוטל חלקו מבאי הארץ מכאן ומכאן שהיה אביו בן עשרים ביוצאי מצרים והוא בן עשרים בבאי הארץ נוחל חלקו וחלק אביו. ויש לנו עוד חלק רביעי לומר שאם היה אביו ביוצאי מצרים פחות מבן עשרים וגם הוא מבאי הארץ בפחות מבן עשרים והרי זה אין לו זכות ביוצאי מצרים ולא בבאי הארץ ונראין הדברים שדינן כדין בני מתלונני' שבאו לארץ פחות מבן עשרים שנטלו בזכות אבי אביהן וראיה לזה הפי' שפירשנו במכאן ומכאן דתניא בספרי רבי שמעון בן אלעזר אומר זה נוטל חלקו וחלק אביו וזה נוטל חלקו וחלק אביו ונמצאת מקיים שני מקראות הללו לאלה תחלק הארץ בנחלה ולשמות מטות אבותם ינחלו. ופירוש שפירשנו במכאן ומכאן יש לנו ראיה מזה:

דף קיח ע"א בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלק' הארץ היינו דקא צווחי בני יוסף וכו'. האי קושיי' דאקשי רב פפא לאביי ליתה אלא אי סבירא לן דאקרקף גברי אתפלוג דאי לשבטים איתפלוג אמאי מקשי ליה אמאי קא צווחי בני יוסף משום דאיכא למימר לעולם לבאי הארץ נתחלקה והאי דקא צווחי משום דלשבטים אית פלוג ושבט יוסף עם רב היה ולא נטל אלא כאחד מן השבטים הפחותי' ממנו:

ע"ב עדת קרח. מאתים וחמשים איש. מתלוננים שבעדת קרא. אותן שלננו על משה ועל אהרן ואמרו אתם המיתם את עם ה':

דף קיט ע"א ביתדות אוהלים. פירש רבי' חננאל ז"ל כלומר במטלטלין שהיה לו לחפר הוא שנטלו חלק בכורה דהוה להו מוחזקין. אבל בא"י לא נטלו משום דראוי הוא:

דף קכ ע"א והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה פירש אין אומרים בישיבה הלך אחר חכמה ומקדימין נער חכם על זקן שאינו חכם אלא אם הוא הנער מופלג בחכמה אבל אם אינו מופלג בחכמה אע"פ שהוא חכם יותר מהזקן אין מקדימין אלא הזקן וכן אין הולכין במסבה אחר זקנה ומקדימין זקן שאינו חכם על נער חכם אלא אם הוא מופלג בזקנה אבל אם אינו מופלג בזקנה אף על פי שהוא גדול בשנים מן החכם אין מקדימין אלא החכם:

שקולות היו בחכמה ובצדקות ועל כן לא הקפיד הכתוב במנינן בב' מקומות:

דף קכב ע"א אך בגורל. משמע שצריך לגורל ועל פי הגורל משמע שצריך לאורים ותומים שהן כמו דיבור:

לא סלק' דעתך דכתיב והנות' לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר אלמא חלק הנשיא באחוזת העיר ואינו רונגר בעלמא:

ולא נתחלקה אלא לכספים שנאמר בין רב למעט. כלומר כך אמר הכתוב צריך אתה לדקדק בין חלק יפה לחלק כחוש ולשום אותן ולהשוותן בדמים אלא לקורבא ורוחקא כלומר שחלק הקרוב לירושלים צריך ליתן שבח לרחוק מירושלים משום עליית רגל וזה שהוצרך הכתוב להודיעך שאע"פ ששניה' שוין בשופרא וסגיא צריך ליתן בין חלק קרוב לחלק רחוק:

ע"ב דומין לחרס. שהן פגים וקשים ולבסוף מסריחין מרוב שומנן מחמת שנתבשלו מאד באילניהן ואיכא דאמרי בתחילה מסריחין ולבסוף דומין לחרס. כלומ' קשין כחרס שאינן נרקבין ואינן נפסדין:

דף קכג ע"ב האי זרוע ולחיים וקיבה היכי דמי אי דאתא לידיה דאבוה פשיטא. דכיון דאתא לידיה ממוניה הוא. ואי דלא אתא לידיה דאבוה אמאי נוטל פי שנים הא לאו ממונא דאבוה היא אלא ממונא דידהו הוא דמחמת נפשייהו הוא דקא זכו. ואוקימנא במכרי כהונה ולויה. פי' כגון שהיה זה האיש שנתן להן אלו המתנות מוחזק לתת מתנותיו ותרומותיו לזה הכהן ולא היה משנה בו ליתן אותם לכהן אחר וכגון דאישתחיט בחיי אבוהון דכיון דאישתחיטא הבהמה בחיי אבוהון ובעל הבהמה מוחזק לתת לו המתנו' כנכסיו דמו והוו להו גבי בעל הבהמה כפקדון ומשום הכי אף על גב דלא מטי לידיה בחיים הבכור נוטל בהן פי שנים ולא תימא ה"מ לרבי דסבר בכור נוטל פי שנים במאי דלא מטי לידיה דאב אלא אפילו לרבנן נמי נוטל פי שנים דכיון דאישתחיט בחיי אבוהון הוו להו כפקדון גבי בעל בהמה דליכא מאן דאמר דלא שקיל דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא במלוה דלהוצאה ניתנה וכי מהדר לה לאחר מיתת אבוהון לאו הני מעות דשבק אבוהון אבל פקדון דבעיניה קא מהדר ליה בכור נוטל פי שנים ודוקא דאישתחיט בחיי אבוהון דה"ל כפקדון אבל אי לא אישתחיט בחיי אבוהון לא זכה בהו אבוהון ואינהו הוא דזכו בהו מחמת נפשייהו והיינו דאמרינן האי זרוע לחיים וקיבה היכי דמי אי דאתיא לידיה דאבוהון פשיטא ואי דלא אתא לידיה אמאי כלומר אמאי שקיל בהו פי שנים והא לאו נכסי דאבוהון נינהו דהא מחמת נפשייהו זכו בהו ולא מחמת אבוהון. ואיכא נוסחי דכתיב בהו ואי דלא אתו לידיה ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק וטעותא היא דליכא למימר ראוי ומוחזק אלא במילתא דזכו בה מחמת אבוהון אבל הכא כיון דלא מטא לידיה לא זכו בהו מחמת אבוהון כלל אלא מחמת נפשייהו והכי חזי לן למגרס ואי דלא אתו לידיה אמאי והכי הוא דאיכא בנוסחי דוקני:

הא קמ"ל דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה בעפר. דלא יהבי לה מזוני ושבחא דאית בה שבחא דממילא הוא אבל אי יהבו לה אחים מזוני שבחא דאתי מחמת הוצאה דאחים הוא ולא שקיל בה פי שנים. ומני רבי היא דאמ' שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן בכור נוטל בו פי שנים אבל לרבנן אפילו שבחא דממילא לא שקיל פי שנים והא דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח לא תימא משום דסבירא ליה בכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק אלא משום דסבירא ליה דשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן מוחזק הוה ולא ראוי הואיל וגוף הנכסים הוה ליה ברשותא דאב מחיים אבל מידי דהוה ודאי ראוי כגון שמת האב בחיי אבי האב דלא זכה בהו בנכסים מחיים אי נמי כגון כופר שאין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי דכולי עלמא אין הבכור נוטל בו פי שנים משום דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק תדע דגרסינן בפרק שור שנגח (ב"ק דף מ"ב ע"ב) אין האשה נותנת ליורשיה ואוקמה רבה בגרושה ואמרינן ולוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה דאמר מר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו וכו' ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירא להו כרבנן פירש דסבירא להו לענין בכור דכל מידי דלא אתא לרשותא דאב מחיים לא שקיל ביה פי שנים וראוי הוא ולא מוחזק דמתנה קרייה רחמנא וקסברי לענין מלוה דשקיל בה פי שנים דכמאן דגביא ואתיא לידיה מחיים ועוד האי טעמא דידהו דפליגי רבה ורב נחמן בין גבו קרקע לגבו מעות אבל בעלמא