ר"י מיגאש בבא בתרא כח

ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח הא ליכא למימר הכי דהיכא דליכ' שנתות במדה אף על גב דאיתיה בחצר דלוקח לא מהני מידי דכי אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ה"מ היכא דאיתיה לזבינא כולה בחצר דלוקח אבל אי אשתייר מיניה מקצת דליתיה בחצר דלוקח אכתי לא קני מידי דהא אמרינן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דשמע מינה אף על גב דמשכיה לוקח לרובא דזבינא או אגביהה כיון דמשתייר מיניה מקצת דלא משכיה ולא מטא לרשותיה כמאן דלא משך מידי דמי משום דכולה זבינא כחד גופא דמי וכיון דאשתייר מיניה מקצת דלא מטא לרשותיה אפילו מאי דמטי לרשותיה לא קני והאי מדם נמי שהיא של לוקח אי לית בה שנתות כולה חד גופא היא וכמה דלא נתמלאה אף ע"ג דברשות לוקח היא אכתי לא קנה מידי דהוה ליה ככור בשלשים הילכך ליכא לאוקמה אלא במדה דאית בה שנתות בין דאיתה לההיא מדה בסימטא בין דאיתה בחצר דלוקח והוא דאמר ליה מידה זו קב בכך וכך אני מוכר דהוה ליה ככור בשלשים סאה בסלע דראשון ראשון קנה כדברירנן לעיל. ועל הכי קא מתמהינן בגמ' עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא:

ואוקי' במדת סרסו' ואם תשאל וכיון דאמרת דהאי מדה מדה דאית בה שנתות הוא אי הכי במדת סרסור נמי אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר תהוה מדת סרסור כמדה דלוקח מה מדה דלוקח כי אית בה שנתות ראשוו ראשון קנה אף מדת סרסור נמי ראשון ראשון קנה. תירוץ לא אמרינן מדה דסרסור כמדה דלוקח דמיא וקני אלא היכא דנתמלאת המדה אבל אי לא נתמלאת המדה אף על גב דאיכא שנתות לא קני מידי דהא תניא בהדיא ארבע מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם פירש דהיינו מדת סרסור אבל אם היתה מדה של אח' מהן דהיינו של לוקח ראשון ראשון קנה ואוקימנא בדאיכא שנתות אלמא במדת ליקח מהני שנתות ובמדת סרסור לא מהני שנתות ולא קני אלא בשנתמלא' המדה הילכך האי מדת סרסור עדיפא ממדה דמוכר וגריעא ממדה דלוקח. עדיפא ממדת מוכר דאילו מדת מוכר אף ע"ג דנחמלאת המדה לא קני ומדת סרסור קני דלוקח. וגריעא ממדת דלוקח דאילו מדת לוקח מהני בה שנתות ובמדת סרסור לא מהני בה שנתות אלא אי נתמלאת אין אי לא לא. ואם היה סרסור ביניהם ונשברה וכו' אוקימנא בסרסור עצמו. כלומר שהסרסור עצמו היה מודד ומשום הכי נשברה לסרסור ומשלם דמי היין מפני שהוא נושא שכר. וחייב בעל הבית להטיף לו ללוקח שלש טיפין מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלש טיפין שמוסיף:

הרכינ' ומיצת הרי הוא של מוכר. פי' כשמדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח אם הטה המוכר במדה לצד ונתמצה השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואינו חייב להוליכו אצל הלוקח דכיון שהלך לו הלוקח נתייאש מאותו מיצוי' ולפיכך הרי הוא של מוכר. והחנוני חייב להטיף לו שלש טיפין פירש כשם שהבעל הבית חייב להטיף לו ללוקח שלש טיפין כך החנוני חייב להטיף לו ללוקח שלש טיפין:

ע"ב רבי יהודה אומר ערב שבת עם חשיכה פטור. איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולחומרא או דילמא אסיפא קאי ולקולא. פירש ארישא קאי דהרכינה ומיצת דקאמר תנא קמא הרי היא של מוכר וקאמר ליה רבי יהודה ערב שבת הוא דפטור המוכר מלהחזיר המיצויי ללוקח משום דטריד הוא הלוקח ומייאש מיניה אבל שאר ימים חייב להחזיר ונמצא שמחמיר ר' יהודה על המוכר להחזיר:

או דילמא אסיפא קאי ולקולא. דקאמר תנא קמא החנוני חייב להטיף לו שלש טיפין אפילו בערב שבת ואמר לו ר"י ע"ש פטור שמיקל ר' יהודה על החנוני. ואיכא נוסחי דאיתבהו ארישא קאי ולקולא או אסיפא קאי ולחומרא ושבוש הוא:

דף פח ע"א גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן וכו'. והא דאמרינן דכי קייצי דמים כמאן דקניא דמי ה"מ לאחייביה באונסיה אי נמי דלא מצי מוכר למיהדר ולאפוקי מיניה דאף על גב דמוכר הא לא אמר ליה משוך וקני כיון דשוייה קמיה לזביני בעלמא ואתא האי ושקליה למחזייה אדעתא למיקנייה ולא קאמר ליה מידי קנייה לוקח דהא גלי מוכר דעתיה במאי דלא אמר ליה מידי דמינח ניחא ליה דלקנייה האי לוקח ולא מצי לאהדורי מיניה:

כמעשה דההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא וכו' עד אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דשמע מינה לזבינהו קיימי וקיצי דמי' ולא מצי מוכר לאהדורינהו מינייהו אבל ודאי אי בעי הלוקח לאהדורי מצי מהדר ליה דהא לאו בתורת קניין אגבהה הוא דשקלה אלא לבקורי הוא דשקליה ומצי למימר ליה שקול דידך דשפיר מהאי דבעינן למיזבין. ולענין אי חיובי באונסין אוקימנא בגמרא דנדרים (פ"ג דף ל"א) בזבינא חריפא דהנאת לוקח הוא וכו'. אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוא דקייצי דמי דקנה לוקח אבל לא קייצו דמי משיכ' בלא פסיקת דמים לא קני לוקח:

משום דגמר בלבו לקנותו קנה מעש' פי' דלא גמירי דקנה לוקח בברירתו אלא לענין איתנוסי בלחוד אבל לענין מיקנייה ללוקח כי היכי דלא מצי לאהדורי למוכר אכתי לא קנייה ומצי לאהדורי דהא לאו בתורת דתיקני ליה הגביה כדאמרי' לעיל ואמאי חייב במעשר כיון דמחזירם לו לא קני:

משנה הסיטון מקנח מדותיו וכו' פירש בעה"ב הוא בעל האוצר שאינו מוכר אלא הרב' במקו' א'. והסיטון הוא שקונה הרבה במקו' א' מבעל האוצר ומוכר לחנווני. והחנווני הוא בעל החנות שמוכר לכל אדם מעט לצורך אכילתן ולפי שבעל האוצר אינו מודד תדיר שבפעם אחת מוכר הרבה מקנח מדותיו פעם אחת בשנה. והסיטון שהוא מוכר יותר ממנו לפי שהוא מוכר לחנוני בכל עת צריך לקנח מדותיו א' לל' יום. וחנווני שהוא מוכר בכל יום ובכל שעה לכל עובר ושב יותר מסיטון מעט מעט כדי צורך אכילתו צריך לקנח פעמים בשבת. ואית דמפרשי אתאן לתנא קמא ולא אליבא דרשב"ג ולא נהירא לי דאם כן לא סבירא לן הכי שהרי הלכה כרשב"ג ועוד דמסיים בה רשב"ג בד"א ועוד אם איתא דפליג אמאי לא תני שיעוריה כדקתני לעיל אלא דברי הכל הוא והיינו טעמא לפי שחנווני אינו יכול להטיף ללוקח ג' טיפין כדאמרינן לעיל הילכך מה שמשתייר בכלי לדבק בדופני הכלי ומשתייר הרבה והילכך צריך לקנחה תדיר אבל סיטון ובעל הבית חייבין להטיף ג' טיפין ואין משתייר בכלי כי אם מעט:

וממחה מקנח כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים:

משקלותיו אבני משקל ששוקל בה לא כגון בשר. בד"א כל קינוחי' הללו בכלי הלח יין ושמן. ביבש פירות כמון ופלפלי'. חייב להכריע לו המאזניים מצד הבשר טפח יותר מהליטרא. ובגמרא מוקי' לה במקו' שנהגו:

היה שוקל לו עין בעין במקום שלא נהגו להכריע. נותן לו גירומיו אחד מעשרים בלח בגמר' מפרש לה. ובגמר' נפקא ליה דחייב ליתן לו משלו לבד המשקל:

ע"ב גמ' מנא הני מילי. דנותן לו הכרעה. מתני' במקום שנהגו ואשמועינן כיון דנהגו להכריע הכרעה הוי טפח. היכי יהיב ליה. הא איסורא איכא אע"פ שמשלם:

אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין. דהיינו אחד ממאה והיינו דקתני מתני' אחד מעשר' בלח ולא קתני אחד לעשרה וחסורי מחסרא אחד מעשרה לעשרה וטורח הוא להזכיר ב' פעמים עשר' וחוסר האחת:

גירומין פי' תוספות:

דף פט ע"א תנו רבנן מנין שאין מוחקין במקום שגודשין וכו' פי' מי שלקח סתם ולא פירש אם לגדוש אם למחוק וכו':

ת"ר יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמין למדות. לב"ד קא מזהיר להו רחמנא שימנו אדם ממונה על