ר"י מיגאש בבא בתרא כא

כי פליגי דאמר ליה משוך וקני ר' סבר מראה מקום הוא לו. כלומר הראה לו הדרך לקנותה ולא משיכה ממש הוא דאמר ליה הלכך כי אזיל איהו נקיט לה קני לה בהאי מסירה. ורבנן סברי כיון דאמר ליה משוך וקני קפידא הוא והכי קאמר ליה במשיכה קנה במידי אחריני לא הלכך כיון דבמשיכה ברשות הרבים לא קניא בעינן עד שימשכנה מרה"ר לסימטא. נקטינן השתא דבין לרבי ובין לרבנן מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ולא משיכה וטעמא דהא מילתא כדפרשינן לעיל. ונקטינן נמי דספינה מקניא במסירה היכא דמהניא מסירה ומקניא גם כן במשיכה היכא דמהניא משיכה דהא לא פליגי אלא היכא דא"ל לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו אבל לעולם היכא דא"ל לך משוך וקני ואזל ומשך לה במקום דמהניא משיכה לכ"ע קני לה בההיא משיכה דעביד בה:

ע"ב אמר רב פפא האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה וכו'. עד רב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי וכו' נפק לאפיה עד תיוך. הא דנפיק רב פפא לאפיה דרב שמואל לאו משום דלא ליתי ולחזיק בקרקע כי היכי דלא לקני להו להנהו זוזי הוה דהא קרקע בחליפין לא אקנייה ניהליה אלא דאחזיק דאי לאו הכי לא הוו יהבי ליה בי חוזאי מידי משום דאמרי ליה כיון דלא חזקת בקרקע לא קנית מידי אלא האי דנפיק לאפיה דלישקלינהו מקמי דליגמרו אינשי למימר כבר אקניתנהו ניהליה וזוזי דידיה נינהו ואע"ג דכמה דשליחא שווייה כדגרסינן בפרק מרובה (ב"ק דף ע' ע"א) כל דמתענית מן דינא עלאי שליחא שוייה איכא למימר דהא דעבד רב פפא הכי לרווחא דמילתא הוא דעביד כי היכי דלא ליתו לאנצויי ולמיקם בדינא בהדיה כמעשה דרב ספרא דקדים וזכה ביה בחמרא (בב"ק דף קי"ו ע"א) ואיכא למימר דרב פפא לא כתב ליה כל דמתענית מן דינא עלאי אלא הקנאה גמורה כתב ליה. נקטינן השתא דאותיות נקנות במסירה וכתיבה או אגב קרקע ולעולם אין נקנית אלא הכי ובין לאקנינהו ניהלה אגב קרקע בין אקנינה ניהליה בכתיבה ומסירה צ"ל ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ליה בגויה אי במסירה אי בכתיבה דכתב ליה הכי אי אגב קרקע דאמר ליה הכי ואי לא פריש ליה הכי אמרינן לצור על פי צלוחיתו הוא דאקני ליה. והיכא דמסריה ניהליה באפי סהדי ואמר ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה ולא כתב ליה מידי אלא קנו מיניה בהדיא כיון דלא כתב אע"ג דקנו מיניה ההוא קנין לא מהני מידי והאי דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד לא דמי דאילו התם עיקרא של הקנאה לאו בההוא שטרא הוא אלא בההוא קנין דקנו מיניה ושטרא לראיה בעלמא הוא דכתבי ליה סהדי לאודועי דקנו מיניה על ההוא מידי ועלה הוא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד דכיון דקנו מיניה על ההוא מידי ואיגמירא לההיא אקנאה בההוא אית להו רשותא לסהדי למכתב ביה שטרא למהוי ראיה בהכי ולא צריכי לאמלוכי ביה משום דסתם קנין לכתיבה עומד אבל הכא כי האי שטרא בעינן לאו למהוי ראיה הוא אלא למקני ביה גופיה הנהו אותיות וכיון דלמקני בגופיה דשטרא הוא דבעינן אי לא כתב ליה שטרא אכתי לא מקני בההוא קנין ואע"ג דכתבי סהדי בתר הכי שטרא בההוא קנין ההוא שטרא לא מהני מידי משום דהוה ליה שטר ראיה בעלמא בההוא קנין דקנו מיניה ולא שטר ההקנאה דאשתכח דעיקר ההקנאה בההוא קנין הוה ושטרא דכתבי בתר הכי לראיה בעלמא דקנו מיניה דכיון דבההוא קנין הוא דקני ליה ולא בשטרא אכתי הוה ליה קנין מילי בעלמא ומילי במילי לא מקנין:

דף עט ע"ב תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית וכו'. שובך מלא יונים. שהם ראויין לקרבן עני וכיון שהן ראויין למזבח חל עליהן קדושת הגוף אין ראויין לבדק הבית. לבדק הבית ולא למזבח כגון אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים שאין ראויין למזבח וכגון בור מלא מים נמי שאינו ראוי למזבח לפי שניסוך המים אינו אלא ממי השילוח אבל ראויין למוכרן ולהוציא דמיהן לבדק הבית. לא למזבח ולא לבדק הבית כגון אשפה מלאה זבל שאע"פ שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדק הבית אפילו הכי כיון שיש בו בזיון גם לבדק הבית אינו ראוי דהוה ליה כמחיר כלב שיש בו בזיון. מועלין בהן ובמה שבתוכן ואפילו אשפה מלאה זבל נמי דלא חזיא לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראויה היא לבדק הבית וקדושה חלה עליה ומשום דרך בזיון הוא שאין מוציאין דמיה ואפילו לבדק הבית וכיון דמכל מקום קדושה חלה עליה מועלין בה ובמה שבתוכה כבדק הבית. אבל אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים דגופן לא חזו לבדק הבית אע"ג דדמיהן חזו לבדק הבית וכיון שכן ליכא הכא מה שהוא ראוי לבדק הבית אלא בור מלא מים בלבד דחזי למילש בה סיד לבנין לחזק. ויש לפרש הראוי לבדק הבית דלאו על הדמים הוא אלא על הגוף כיון דגופן לא חזו לבדק הבית אינו ראוי לבדק הבית קרינא ביה והאי דלא קתני נמי בבא רביעאה כל הראוי למזבח ולבדק הבית דכיון דראוי למזבח חלה עליו קדושת הגוף ולא חזי לבדק הבית כלל:

דף פ ע"א הלוקח פירות שובך וכו' כמו שאנו רגילין לפרשה. פירות כוורת נוטל שלשה נחילין ומסרס. פירש הלוקח מחבירו פירות כוורת שהן בני הדבורים נוטל שלשה נחילין כמו שאתה אומר שלשה הראשונים הן הנקראין אל אטרא"ד ומסרס אחר כך כדי שלא יעסקו בלידה ויעסקו בעשיית הדבש:

אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא לא חרדל מסרסן אלא כשאוכלין את החרדל מתוך שפיהן חד מן החרדל אוכלין אותו הדבש שיש בכוורת וכיון שכלה להן הדבש חוזרין ומתעסקין בעשיית הדבש לפי שדרכן של הדבורים כשיש בכוורת דבש אינן עוסקין בעשיית דבש אלא בלידה הן עסוקין וכשכלה להן אותו דבש יוצאין ורוצין בחוץ ועושין וממלאין הכוורת מן הדבש ובא בעל הכוורת ונוטל אותו ומניח בה מעט שתים חלות או יותר כדי שיאכלו אותו ולא יברחו וחוזרין הדבורים ומתעסקין באותן הנקיקין שנטל בהן הדבש בעל הכוורת עד שיכלה להן אותן הדבש וכשכלה חוזרות ועושות דבש ועל זה שנינו הלוקח פירות כוורת שהן הבנים נוטל שלשה נחילין ומסרס כלומר מאכילן חרדל כדי שיאחד להן פיהן וחוזרין ואוכלין אותו הדבש שיש באותן שתי חלונות שהניח להן בעל הכוורת וכשכלה להן אותו הדבש אינן מתעסקין בלידה ומתעסקין בעשיית דבש וממלאין את הכוורת כולו דבש ונוטל אותו בעל הכוורת. רבי יוחנן אמר ג' נחילין נוטל מהן בסירוס כלומר נוטל נחיל ומניח נחיל לבעל הכוורת ונוטל נחיל ומניח נחיל לבעל הכוורת עד שישתלמו לו ג' נחילין ואין לו רשות יותר על ג' נחילין לפי שאין דרכם לעשות בשנה א' יותר מג' נחילין:

במתניתא תנא נוטל ג' נחילין זה אחר זה ואחר כך נוטל א' ומניח א' נמצא פירש משנתינו על האי מתניתא הכי נוטל שלשה נחילין ואח"כ מסרס כלומר ואח"כ נוטל בסרוסין:

חלות דבש מניח שתי חלות כלומר הלוקח דבש הכוורת מחבירו אינו נוטל הדבש כולו שאם נוטל הדבש כולו בורחין ונמצא כוורת בטלה אלא נוטל הדבש כולו ומניח להן ממנו ב' חלות כדי שיאכלו אותן כל החורף שמתעסקין בלידה ואינן דבש כמו שאמרנו למעלה לאותן שפי חלות. שהן מוקצות לאכילת הדבורים הוא שאין תורת אוכל עליהן שהרי לאכילת הדבורים הן עומדות ואוכל בהמה אינו מקבל טומאה לפי שאינו קרוי אוכל כדתניא בסיפרא (פרשת שמיני פרק י"א) וכשאתה אומר אוכלי בהמה טהורין טמאת מקצת וטהרת מקצת אבל