ר"י מיגאש בבא בתרא כב

שאר הדבש שבכוורת אע"פ שלא נטלו עדיין הא חשיב עליהן דסתמו לנטלו הוא וכאילו נטלו דמי ותורת אוכל עליו:

ע"ב שזב על גבי קשקשין שכיון שאין אדם יכול ליטלן מהן יצאו מתורת אוכל:

דף פב ע"א עד שתהא לקיחה והבאה כא' והא ליכא הכא נמי משגר להו בהדי שליח דשליח פטור הוא מן הקריאה דהא לא מצי למימר מן האדמה אשר נתת לי' ואפילו מת השליח במקצת הדרך והביאם בעל הקרקע פטור מן הקריאה דבעינן לקיחה והבאה כאחד וליכא דהא מקצת ההבאה ביד השליח ומקצתו בידו:

אמר רב נחמן נקטינן דקל אין לו גזע. כלומר מי שקנה . דקל לקוצצו אין לו גזע. סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הקרקע. פירש הבדין העולין מן השרשין שהן עצמן נקראין גזעין שהן בשאר אילנות לבעל הקרקע הכא בדקל אין לו לבעל הקרקע מאי טעמא כיון דתניא (לעיל דף פ' ע"ב) בדקלים חופר למטה ומשרש לפי שאין גזעו מחליף מעיקרא בעת המכירה אסוחי מסח דעתיה דמוכר מיניה דמימר אמר השתא אתי בעל הדקל וחפר ומשרש להו לפרשין ויבשו להו הני גזעין דנפקו מינייהו וכיון דמסח דעתיה מינייהו כי מזבין ליה לדקל מזבין להו נמי להני גזעין בהדיה הלכך כי קייץ ליה הלוקח לדקל קייץ להו נמי להנהו גזעין דנפקי מינייהו דהא דידיה נינהו:

מתקיף לה ר"פ והא קונה שני אילנות נמי דלכי יבשי לחפור ולשרש קיימי דכי תנן מניח שתי גריפיות ה"מ היכא דמכרן לקיץ אבל היכא דמכר האילנות גופייהו שלא לקצצן כי יבשו לחפור ולשרש קיימי שהרי לא שייר המוכר לעצמו באילנות וא"נ לא יבשי וקא תבע ליה מוכר ללוקח למעקרינהו משום דהא לית להו קרקע ואי עקר להו לגמרי עקר להו כדאמרינן לעיל מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל דמשמע דכי עקר ליה כוליה עקר ליה עם שרשין דיליה כי היכי דליטע ליה בדוכתא אחרינא דהא אילן זבין ולא עצים ואפילו הכי קתני שהגזעין היוצאין מן השרשין של בעל הקרקע הן ולא אמרינן אסוחי מסח דעתיה מינייהו:

אלא אמר רב פפא הכי קאמר רב נחמן מי שקנה דקל אחד שלא לקוצצו אין לו גזע לבעל האילן לפי שאין מעלה גזע מצדו של אילן כדי שיהא של בעל האילן אלא מן השרשין שהוא של בעל הקרקע ואקשינן ולרב זביד קשיא מתני' דתנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו וכו' עד העולה מן השרשין לבעל הקרקע דאותיב רב פפא עליה מיניה ופריק מתני' לאו דזבינהו ניהליה להני אילנות לגמרי אלא דזבינהו ניהליה לאכול פירותיהן חמש שנים דלאו לחפור ולשרש קיימי דהא לחמש שנים בלחוד הוא דזבינהו ניהליה דכי מלא להו חמש שנים שביק להו לבעל הבית ונפיק אבל היכא דזבינהו ניהליה לגמרי כיון דלכי יבשי אי נמי כי קא תבע ליה למעקרינהו לחפור ולשרש קיימי אסוחי מסח דעתיה מוכר מהנהו גזעים היוצאין מן השרשין. ויש לפרש הא דאמרינן מתני' זבין להו לחמש שנין כגון דאתני לוקח דלישבקינהו מוכר להנהו אילנות בקרקע ולא לתבעיה למעקרינהו עד משלם חמש שנין דכי משהי להו התם חמש שנין אפשר דצמח בשרשין דידהו בכל הנך חמש שנין גזעין והוה לבעל הקרקע ולא מסח דעתיה מינייהו ע"ב מארבע אמות ועד שמונה. פירש שאם היה ביניהן פחות מארבע אמות אינן חיין וכעצים דמו ואין להן קרקע ואם יהיה ביניהן יותר משמנה מפוזרין הן ולא מצטרפי כדי שיקראו שדה אילן ויהיה להן קרקע אלא כל אחד ואחד מהן בפני עצמו הוא ואינו מצטרף עם חבירו והוה ליה כקונה אילן אחד בשדה חבירו שאין לו קרקע:

רבא אמר רב נחמן אמר שמואל משמונה אמות עד שש עשרה אמה פירש עד ולא עד בכלל שאם היה ביניהן פחות מי"ו אמה מצטרפין זה עם זה ויש להן קרקע ואם יש ביניהן שש עשרה אמה אינן מצטרפין:

ד' פג ע"א אמר רבא הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמה. שאם לא היה ביניהן אלא פחות מארבע אמות רצופין הן וכעצים דמו ואין להם ואם היה ביניהן שש עשרה אמה מפוזרין הן ואין להם קרקע ומארבע אמות עד שש עשרה היא שמצטרפין זה לזה ויש להם קרקע. וקשיא לן אהא דפסק רבא די"ו אמה מפוזרין הוה ולא מצטרפין אהדדי הא דתנן (בפ"ק דשביעית) ג' אילנות נטועין לתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה דהא התם כי חשבת להו בחברתא משכחת לה דמטי להו לכל חד מינייהו תלתין ותרין אמין דהוה להו לכל חד מינייהו י"ו אמה לכל רוח כאילן דעולא (בלא יחפור דף כ"ו ע"ב) ואפילו הכי חורשין כל בית סאה בשבילן משום דמצטרפי אהדדי ושדה אילן מיקרי והכא קא פסיק רבא שאם היה בין אילן לאילן י"ו אמה דמטי לכל חד מינייהו שמונה אמה מפוזרין הוה ולא מצטרפי ותשובתך דלא דמי דאילו התם לענין שביעית במשיכת השרשין בקרקע הדבר תלוי וכיון שהן נמשכין ויונקים עד שש עשרה אמה לכל רוח כדמבורר בפרק לא יחפור מצטרפי אהדדי ונמצאת אותה חרישה שחורש כל בית סאה שהנאתה לאותן אילנות דאין בו מקום שאין מגיע מחרישתו הנאה להן ואפילו לענין כלאים במראית העין הדבר תלוי ולא בהליכת השרשין בקרקע ויניקתן כדמבורר בגמרא בכולה דוכתא הלכך אם היה ביניהן שש עשרה אמה אינן מצטרפין למראית העין ומותר להביא זרע לשם וכיון שאין מצטרפין למראית העין להכי קא פסיק רבא לענין לוקח נמי דמפוזרין הוה ולית להו קרקע דלא איכפת לן בהאי מילתא במשיכת השרשין ויניקתן מן הקרקע שהרי הנוטע אילן סמוך לשדה חבירו לא הצריכוהו להרחיק אלא ד' אמות בלבד ואע"ג דאזלי שרשין וינקי משדה חבירו כדתנן בפרק לא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות היו שרשין יוצאין לתוך שדה חבירו קוצץ ויורד שלא יעכב המחרישה וכו' וכיון דלענין בני מצרא לא איכפת לן ביניקת השרשין שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל לענין לוקח נמי לא איכפת לן ביניקת השרשין אלא במראית העין וכיון שיש ביניהן שש עשרה אמה מפוזרין הוה ולית להו קרקע:

תניא כוותיה דרבא וכו' בעי רבי ירמיה כשהוא מודד ממקום קצר הוא מודד או ממקום וכו' פי' הדבר ידוע שהאילנות רחבין הן בעיקרן למטה וקצרין והולכין למעלה וכשמודד במקום הרחב נמצא במשכיר הקרקע כל מה שמעדיף הרחב על הקצר. ולפיכך שאל רבי ירמיה כשהוא מודד אמות אלו שיש בין אילן לאילן ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד וכו' ופשוט הוא בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו. האי בעיית רבי ירמיה כתבנה בה מעיקרא פירושא דלא דייק והשתא מעיינא ביה ופרישנא הכי בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו פירש כגון שהיו שלשה בדין יוצאין מאילן אחד ובין כל א' מהן לחבירו מארבע אמות ועד שש עשרה ומכר שלשה בדין אלו והניח האילן לפניו מאי מי אמרינן כיון שהבדין מכר והן שלשה מכונסין כשלשה אילנות דמי ויש להן קרקע או דילמא כיון דעיקריהן מן האילן הוא והרי הוא נראה הנך שלשה בדין כאילן אחד דמו ולית להו קרקע ופשט רב גביהה מבי כתיל מהא דתנן המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהן מד' אמות ועד ח' מצטרפין פירש אם יש בין השלשה עיקרין מארבע אמות ועד שמנה אע"פ שהבדין המוברכין כבר נתרחקו זה מזה באותה הבריכה כולהו בתר עיקרייהו שדינן להו וכיון דעיקרייהו הכי הן מקורבין זה לזה אית להו קרקע