ר"י מיגאש סז

שמה ששתקה ולא תבעה כתובה כל זה הזמן הוא מפני הבושה להיות שהיא עמהם בבית ולא נאמר שבשתיקתה מחלה אותה ואם היתה בבית אביה שאין שם דבר שתתבייש מהם לסיבתו אז נאמר שמה ששתקה ולא תבעתה מהם ראיה שמחלה אותה להם ועל זה נאמר ל"ש אלא כשאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה וראינו אותו בידה והיא נזהרת בו הנה כיון שהיא נזהרת בו ומשמרתו מורה שמה ששתקה ולא תבעה אותה כל זמן זה לא היה אלא ע"ד הכבוד לא שהיא מחלה אותה ליורשים כיון שהיא משמרת שטר כתובתה ונזהרת בו. הנה נתבאר לך שאין משנה זאת במי שיש בה חשש פרעון הבעל או חשש שמא אתפסה צררי אלא בנושא שנסתלק ממנו זה החשש כגון שהבעל צוה בשעת מיתתו שהכתובה עדיין היא אצלו לה ולא התפיסה צררי או שהעידו שני עדים שראו כתובתה בידה אחרי פטירת בעלה שבזה כבר נסתלק זה החשש ולא נשאר אלא חשש שמא מחלה אותם ליורשים כמו שכבר ביארנו. ודברי רבינו שמואל בין חפני ז"ל שביאר כמו שזכרתם משמו הנה בקודם ראינו אותם והשבנו עליו ואין משגיחין בהם וכך הדין: סימן ר"י שאלה ראובן נפטר והניח אלמנה ובנות ואח"כ נשבעה האלמנה שלא נפרעה כלום מכתובתה והורידוה ב"ד בנמצא מנכסי בעלה ונתנה אותו לבתה ונשאר לה מסך כתובתה שיעור ידוע ולא נשאר מנכסי בעלה דבר שתרד לו והיה לו בית שהיתה ביד עו"ג ואח"כ החזירה עתה אחר מיתת האלמנה הנז' ורצתה בתה הנז' ליקח אותה ויורש ראובן אומר הואיל ולא ירדה האלמנה לבית זה עדיין לא קנתה אותה כדי שתתקיים מתנתה בה והואיל והדבר כן הנה הבית הוא לראובן ויירשנו יורשו יורינו אדונינו תשובת הדין: תשובה הואיל ונפטרה האלמנה ולא הורידוה ב"ד בבית הנז' שלה ולא קנתה אותה כדי שתכנס בכלל מה שנתנה לבתה אבל היא נכסי ראובן בעלה. ואם היה שהאלמנה הנז' הקנתה כתובתה לבתה הנז' בכתיבה ומסירה או אגב קרקע וכל שעבודה דאית בה אז היתה הבת הנז' עומדת במקום אמה בגביית מה שנשאר לה מסך הכתובה והיה מן הדין שתרד עתה בבית שהיתה יורדת אמה בה אבל הואיל ולא הקנתה אותה אלא בכתיבה ומסירה ולא אגב קרקע לא קנתה הבת הנז' בסך שנשאר לאמה מהכתובה במתנה שנתנה לה לפי שהאותיות אינן נקנין אלא או בכתיב' או במסירה או ע"ג קרקע וא"כ יורשיה שוין במה שנשאר מהכתובה הנז' וכך הדין ועיין סי' צ"ו: סימן רי"א מכלל השאלות ששאל ממנו הר' יוסף בן יושת נ"ע אמר רבינו במי שאמר לחבירו בנה בית זה ודור בה וחשב עלי הוצאתה כדי שתועיל בה בדירתך בה. שאין בזה צד רבית לפי שמה שאמר לו בנה אותה אין דינו כדין ההלואה לפי שרוב העולם דרכם לתת מעות למי שידור בבתיהם כדי שלא ישארו שוממים ככתוב ושאיה יוכת שער אח"כ אמר ועם היות שאמרו אע"פ שאמרו דר בחצרו של חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר הנה זה אבק רבית שאינו יוצא בדיינין ולא ידעתי לאיזו סיבה דן רבינו במי שאמר לחברו בנה בית זה ודור בה וחשב עלי ההוצאה כדי שתועילנה בדירתך דין אבק ריבית לפי שדין מלות אלו שהן לבנות ולחשוב ההוצאה על בע"ה אם הם הולכים בדרך הלואה היה דינם כדין הלויני ודור בחצרי שהוא רבית קצוצ' ואם אין דינם כדין ההלואה לפי שהדירה כבר תלה אותה שהיא להועיל הבית לא לסיבת מה שהוא מרויח לו זמן בסך ההוצאה הנה א"כ אינו דומה להלוהו ודר בחצרו ואפי' אבק ריבית לית בו לפי שאבק ריבית לא יהיה אלא אם קדמה ההלואה לדירה דלאו אדעתא דהכי אוזפי' ואמרו בנה ודור אם יש בו צד ריבית יותר קרוב הוא שידמה להלוני ודור בחצרי מן הלוהו ודר בחצרו. ואחלה פני רבינו יבאר לי מה שנתקשה לי בזה ביאור מספיק: תשובה ומה שכתבת נמי שהוציא על בנין בית חבירו ואמר לו חבירו דור בה כדי שתועיל אותה בדירתך שאין בזה צד רבית והקשית עליו במה שאמרתי אח"כ שיש בזה אבק רבית. אין בזה דבר שהתקשה לפי שמה שאמרנו שאין בזה צד רבית כוונתינו בזה ריבית קצוצה לפי שמה שהתנה עמו שידור אינו דור בה כדי שתלויני כדי שיהיה זה רבית אינו אלא כאומר לו לא תוציא לי בה דבר אא"כ תדור בה כדי שלא תאבד היא וההוצאה שיצאה עליה הלא תראה מה שאמרנו שהרבה אנשים נותנים שכר למי שידור בביתם כשהם חוששים בהם מהקלקול ודברינו אלו מורים לפוטרו מחיוב השכירות אמנם ואמרנו ואע"פ שאמרו הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר מאמר זה כבר העמידו אותו במקומו בגברא דלא עביד למיגר ודרתא דלא קיימא לאגרא עכ"ז אמרו אם היתה לו עליו מלוה צריך להעלות לו שכר משום אבק רבית. לפי שכל תועלת והנאה שתבא לאדם מן הלוה אסורה ואפי' שיהיה דבר שדרך העולם למחול אותו זה לזה זו. היא כוונתינו והוא נגלה במשמעות דברינו ואין בזה דבר שיעלם ומה שאמרת איך יסכים אמרם הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר עם שאמרו אבק ריבית אינו יוצא בדיינין. תשובתך אין מה שאמרו צריך להעלות שכר להוציאו בדיינים אבל צריך להעלות לו שכר בה לצאת י"ש אבל לא בדיינים: סימן רי"ב (הביאה רבינו בצלאל ז"ל בש"מ למציעא במאי דשייך לדק"ח ע"ב ד"ה וכן כתב תלמידו הר"י ן' מיגאש כו'): סימן רי"ג שאלה לאה היה לה שטר על ראובן בסך ידוע לזמן שלש שנים שיפרע לה בכל שנה שליש וכששלמה השנה הראשונה הלך לוי אחי לאה הנזכרת בשטר הנז' וגבה ממנו שליש הממון ובסוף השנה השנית לקח לוי השטר הנז' והוליך אותו לראובן וקבל ממנו השליש השני וכתב ראובן ללוי שטר על שמו בשליש הנשאר ואח"כ תבעה לאה כל החוב מראובן ואמר לה ראובן כן הוא שהיה לך אצלי ממון זה שאת אומרת אבל אחיך בא משמך ובידו השטר ופרעתיו בזמני הפרעון וקרעתי השטר וכתבתי לו על עצמי שטר בשליש הנשאר בשמו ושאלו מאחי לאה ואמר כן הוא ואני היה לי אצל אחותי ממון והיא נתנה לי השטר ושלחה אותי לראובן וקבלתי ממני הממון וגביתי מקצת מן הממון במה שהיה לי אצלה והשאר נתתיו למי שציויתני והנשאר כתבתיו בשמי שהיא אמרה לי שלקח אותו ממה שיש לי אצלה ולאה אומרת לא היה לאחך אלצי לא מעט ולא הרבה ולא מסרתי לו השטר וגם לא שלחתיו שיקבל מראובן כלום אלא אחי גנב ממני השטר והלוי בו לראובן וגבה הממון ממנו מבלתי ידיעתי וראובן מודה שלא נתן הממון ללוי במאמרה אלא אומר הוא כשראיתי השטר בידו נתתי לו את הממון וקרעתי את השטר יורינו והמקום יכפיל שכרו: תשובה אם ראובן מודה שלא פרע הממון ללאה אלא פרעו ללוי אחיה כשראה את השטר בידו ואמר לו שלאה נתנתו לו וגבה אותו לעצמו מבלי שיאמר שהיא הקנתה אותו לו בכתיבה ומסירה ראובן חייב לפרוע ללאה כל הממון ואינה מחוייבת לחשוב לו כל מה שפרע ללוי אחיה הואיל ופרע למי שלא היה לו לפרוע ואם טוען לוי שלאה אחותו מסרה לו השטר וצותה לו שיגבה אותו ממנו ושמה שקבל ממנו היה בשליחותה של לאה אחותו ישבע על זה שבועת היסת ויפטר מבלי שיתן לראובן השני שלישים שקבל ממנו ויפסיד אותם ראובן ולא יקבל השליש שלא קבל אותו עדיין ויכריחו את לוי להביא השטר שנכתב על שמו בשליש הנשאר ויקרע לפי שראובן כתבו לו על עצמו בטעות ואם רצה לוי להשביע את לאה אחותו שאין לו אצלה כלום ושלא פרע בעדה כשיעור השליש הזה הרשות בידו בזה: וכך הדין: סימן ריד (הביאה רבינו בצלאל ז"ל בש"מ למסכ' מציעא במאי דשייך לדף כ"ח ע"ג יעויין שם):