ר"י מיגאש סו

תערובות לא קניס מדאמר במינו מכלל דבאיסורא דאיערב בהדי היתירא עסקינן ואי ס"ד מקמי פיסחא אי עירב מאי איסורא הוה ביה בעידנא דאיערב כי היכי דנימא במינו ושלא במינו אלא ש"מ דכי חל עליה פסח חמץ גמור בעיניה הוה דודאי הא עבר עליה בפסח בבל יראה ובל ימצא ובתר הכי איערב ליה עסקינן דה"ל איסורא דאיערב בהדי היתירא ואפ"ה כיון דלאחר הפסח קא אכיל ליה וחמץ שעבר עליו הפסח מדאורייתא שרי שבקי' ליה על דין תורה דשרי ור"ש לא קניס אלא בעיניה אבל ע"י תערובת לא קניס אלא מיהו מסתברא לן דה"מ דאיערב ממילא אבל לערובי לכתחילה אסור. וא"ת והא קדרות דשרינן להו לכתחילה למעבד בהו לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו התם טעמו של איסור איכא ולא ממשו: תדע דאשווי חמץ לאחר הפסח ודאי אסור משום דקא עבר עליה משום בל יראה ובל ימצא והאי דקא שרינן לכתחילה להשוויי לקדרות לאחר הפסח מ"ט לאו משום דטעם חמץ הוא דאיכא ולא ממשו הכא נמי היינו טעמא דשרינן ליה לכתחלה למעבד בה בין במינן בין שלא במינן משום דטעם חמץ הוא דאיכא ולא ממשו אבל היכא דאיכא טעמו וממשו ערובו לכתחילה בידיהו מיהא אסור עכ"ל ז"ל. ויש קצת טעיות: סימן ר"ו דין אסור לאכול מבהמה וחיה שצד אותם ציד בקשת וחיצים ואע"פ ששחטה ישראל כהלכתא ואע"פ שנפל החץ בשוק' דאיכא למימר שאותו סם נגע במקום שעושה אותה טריפה ואם יש שמעלה על דעתו ואומר אם החץ נפל בשוק של חיה מאי חששא איכא הרבה יש לחוש כאן אע"פ שנראה קלה שהרי אנו שונין בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה וכן שניטל צ"ה וקי"ל די"ו חוטי הוו בצ"ה ואי איפסיק חד מיניהו טריפה הלכך אסור להורות בה להיתר אפי' לבקי שבבקיאים וכ"ש לשאר בני אדם וכל האוכל ממנה באיסורו הוא עומד. ע"כ בלשונו ז"ל: סימן ר"ז וששאלת ראובן נתן קרקע מקרקעותיו להקדש ונפטר ועמדו הקהל ומכרוהו והוציאו במסים שלהם ונשאר אצל הלוקח כמה שנים ובא עתה א' מהקהל ותבעו ממנו ואמר אין מותר להוציא ממון זה אלא בהקדש ואמר לו הלוקח לך ותבע את הקהל ומה לך עמי אם יעלה זה בידו אם לאו ואם יעלה הממון להקדש אם יכולים לתובעו בפירות אם לאו: תשובה מי שהקדיש דבר לב"ה ממונו אין שום אדם יכול לשנותו כ"ז ששם בעליו נשאר עליו אא"כ היה לדבר מצוה כמו פדיון שבויים והדומה לו משאר המצות כמו כתיבת ס"ת אם יצטרכו לו ואלו שמכרו זה ההקדש והוציאו דמיו במסים שלהם הנה כבר טעו טעות ברורה שגזרו את בעל ההקדש ולקחוהו לעצמן וראוי להם לפדותו מן הקונה ויחזור להקדש כמו שהיה ומי שעמד לדבר בדבר הזה הנה שכרו אתו וראוי לסייעו לפי שהדבר זה יש בו תועלת לו ותועלת לנפטר הנגזל וקרובי הנפטר הם יותר ראויים לדבר כזה מזולתם והואיל והקונה היה יודע בעת שקנהו שהוא להקדש אין לו אלא מה שפרע בדמיו וראוי לחשוב עמו על מה שנכנס ברשותו מהפירות אחר שמחשבים עמו על ההוצאות בכל ההוצאות הקרקע וכך הדין: סימן ר"ח שאלה לאה נפטרה ולא נשבעה על כתובתה ובמה שהניחה אין כדי שיעור הנדוניא והוא ביד יורשיה ובאו יורשי הבעל לתבוע את יורשיה והיתה הנדוניא כתובה עליו כנצ"ב ויורשי הבעל אומרים אין לה כלום הואיל ולא נשבעה כיון שהניח לה הבעל יותר מכתובתה ויורשיה אומרים אין אצלם שיעור הנדוניא שהיה לה לקחת בלא שבועה. יודיענו אדונינו שורת הדין בזה: תשובה האלמנה כשנפטרה מבלי שתשבע על כתובתה והוה לה כתובה על בעלה שהוציאה לו נדוניא וקבל אותה על עצמו בנכסי צ"ב אם היו בנכסים שהניח הבעל מה שהוא ידוע שהוא מאותה נדוניא או מי שקנה אותו מדמיה יוכלו אותה יורשיה אע"פ שנפטרה מבלי שתשבע שלא היתה האלמנה מחוייבת לישבע על הנכסים הנז' ביחוד כמ"ש מטלטלי דאיתניהו בעיניהו בלא שבועה ומה שלא נמצא עליו עדות שהוא מאותם הנכסים שהנדוניא וגם אינו קנוי ממעות הנדוניא שלא היתה יכולה בחייה לגבותה אלא בשבועה הואיל ונפטרה ולא נשבעה אין יורשי' יכולים לגבות לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו. וכך הדין: סימן ר"ט שאלה כבר קדמנו לנו שאלות בהדרת מורנו בענין האלמנה אם רצתה לגבות כתובתה מנכסי בעלה והיא טוענת שנאבדה ממנה ובאה לנו תשובה מאת רבינו שאין משביעין אותה ולא תגבה כלום ועמדנו מתמידין לסברא זו עד שקם טוען וטען עלינו בזה באומרו שעד כ"ה שנה ממיתת בעלה יש לה לגבות כתובתה אחר שתשבע עליה ואע"פ שלא הוציאה כתובתה והביא ראיה לדבריו מהלכה זו והיא כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כו'. ועמדנו על הלכה זו ולא ידענו מה לפסוק בזה אלא ע"פ אדוננו ועמדנו עוד על הלכות הרי"ף ז"ל ולא מצאנו לו ביאור בזה כי לשון שבא בתלמוד וראינו לרבינו שמואל ן' חפני ז"ל בספר ההוצאה בפי' הלכה זו שהוא אומר שיש לה לתבוע כתובתה עד כ"ה שנה אע"פ שאבדה כתובתה ונסתפקנו בדבר ואדוננו יאריך אפו ויבא לנו זה. עוד ראינו בתשובת לרבינו האי גאון ז"ל שאומר שהלכה זו האומרת גובה כתובתה עד כ"ה שנה ושאין כתובה יוצאה מתחת ידה הוא דוקא כשחייב מודה. והביא ע"ז הרבה ראיות ואנחנו מצפין תשובת אדוננו ישצ"ו ויכפול שכרו: תשובה מה ששאלת על האלמנה שאין בידה כתובה אם הגבה אותה כמו שקדמה תשובתנו אליכם הוא האמת הגמור לפי שכיון שאין בידה שטר כתובה יש לנו לומר אולי הבעל כבר הגבה אותה לה או נתנה אותה לו במתנה ואע"פ שאמרו לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים אין זה אלא לענין שאין לה לתבוע אותה מחיים והנה אפשר שנתרצה מדעתו ויגבה אותה לה מחיים. ואע"פ שאמרו חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימני' ואמרו הלכה כרשב"ל ואפי' מיתמי. הנה אפשר כאן שהוא התפיסה צררי מחיים שתגבה מהן כתובתה לאחר מותו. הלא תראה שאלמנה אינה גובה כתובתה מהיתומים אלא בשבועה הנך רואה שאע"פ שאמרו חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה ואלמנה להיותו חס עליה בכבודה גם אחר מותו שלא תתבזה בב"ד נחוש שהוא התפיסה צררי בחייו שתגבה מהן כתובתה לאחר מותו והואיל והיה זה אפשרי ראוי שלא תגבה כתובתה מן היתומים אלא עד שתביא כתובתה ואם לא הוציאה אותה יש לנו לומר שמא התפיס' צררי כדי כתובתה ולקח ממנה כתובה וקרע אותה או שמא מחלה לו כתובתה וקרעה כמו שאנו דנין בכל ב"ח שבא לגבות מן היתומים שאין לו לגבות מהן אלא בהבאת שטר. ותכלית מה שהועילנו אמרם חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה הוא דלא נחייב אותו לישבע כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל שיגבה בלתי הבאת שטר אין לו זה. ומה שאמרו כ"ז שהיא בבית בעלה גובה כתובת' לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה כתובתה עד כ"ה שנה שהעמיד אותה התלמוד בשאין כתובה יוצאה מתחת ידה אין זה בנדון שאיכא לחוש בו שהבעל התפיסה צררי וקרע הכתובה אלא במה שאין לחוש בו דבר זה כגון שהיו לה עדים שהיתה כתובתה אצלה אחר מות בעלה או שבעלה בשעת מיתתו העיד לה על עצמו שכתובה קיימת אצלו וכיוצא בזה מהדברים שיסתלק בהם חשש המחילה לבעל וחשש דילמא אתפס' צררי באופן שלא נשאר לומר אלא אולי מחלה אות' ליורשים ובזה נפל המחלוקת בין ר"מ וחכמים שר"מ אומר כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם ולא נאמר שמחלה כתובתה ליורשים וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה פי' שאפשר שבכלל זמן זה נתנה בנכסי היתומים ועשתה טובה מהם כדי הכתובה וחכ"א להפך כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם שיש לנו לומר