ר"י מיגאש סה

לא נשתנה ולא שינה אותה כלל זו היא טענה לנתבע בדוקא שיכול לשמור עצמו מהטורח אבל אם רצה ליתן לא יפסיד כלום ובתנאי שלא היתה בטלת ההרשאה מפורסמת כמו שנתבאר עוד הוציא דין זה ממקום אחר והוא שיכול לומר לו אפי' את"ל שבטלת שליח זה ואינו שלוחך הרי אתה גרמת לי הפסד ממון והואיל ואתה גורם אתה חייב לפרוע לי מה שגרמת לי להפסיד אותי והפסדתי אותו בעשותך אותו שליח ורימתני עד שנתתי לו והיית אתה סבה להפסד ומה שאתה מחוייב לפרוע לי לסיבת שאתה הוא הגורם הוא יפטור אותי שליח ואם אח"כ בטלת אותו איני חייב דבר מזה הטעם ג"כ אמר רבינו שמי שהממון אצלו הוא נפטר ממנו. עוד אמר ומה שאמרנו שהמלוה א"א לתת אותה לשום אדם במתנה דוקא אם היתה מלוה על פה אבל מלוה בשטר אפשר לתת אותה במתנה ויקנה אותה מפני ששעבוד השטר על הקרקעות והוה ליה כאלו הקנה לו דבר נמצא בעין והיה דינה כדין דפקדון ע"כ: סי' רא (הביאה רב"צ ז"ל בש"מ לקמא במאי דשייך לדקי"ב ע"א): סימן ר"ב אמרו בסוף פרק החובל בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא פי' הבור ששתית ממנו לא תשליך בו אבן או דבר אחר כלומר לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו וזה ע"ד משל הדברים שמי שבא לאדם ממנו אי זו תועלת או נהנה ממנו אין ראוי לו לעשות לו שום מעשה שיבא לו נזק ממנו וכבר הביאו שם בגמרא ע' ענין זה משלים ופסוקים מענין מכות מצרים וגלו הסיבה שנעשו קצתם ע"י אהרן ע"ה וסיפר רבינו ז"ל על רבו הריא"ף שאירע לו ענין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו הזק ממנו ונמנע מזה מניעה גמורה וזה שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנז' אח"כ זמן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא ובהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנז' ולשום אותו לבעלי חובותיו ואמר רבינו יצחק ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כ"ש וק"ו בני אדם המרגישים בהזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ ואמר ואפשר לפרש במה שאמרו לא לידון איניש לא למאן דרחי' ליה ולא למאן דסני ליה שיהיה סיבת מניעתם ז"ל לדון למאן דרחים לשתי סיבות האחד שלא נטה לזכותו והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם רעה תחת טובה ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם כ"ש וק"ו באלוה יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו (הביאה רבינו בצלאל ז"ל ועי' להרב ברכי יוסף חחה"מ סי' ז' אות ב'): סימן ר"ג רבינו ז"ל הנהיג את אנשי אליסנא בתחלה שיברכו שהחיינו על הלולב ועל השופר עד רבו רבינו יצחק ז"ל אלפאס"י ובטל מלומר שהחיינו על שניהם לפי שלא נראה לו זה ונגלית אח"כ תשובה לרבינו נסים ז"ל והכריע בזה כדברי ר"ן והתשובה ההיא מחייבת לומר שהחיינו בשופר ולא בלולב וזה לפי שנראה לו שאין לומר שהחיינו בלולב לפי שכבר ברכנו שהחיינו בלילה בקידוש וחג הסוכו' הוא מהרגלים שראוי לומר בהם שהחיינו מדאוריי' והלולב הוא מדאורייתא וכבר נכלל בברכת הלילה אבל ברכת שהחיינו בלילה בר"ה ויה"כ היא מדרבנן וברכת שהחיינו על השופר היא מדאורייתא ואין חיוב ברכת שהחיינו שבלילה שהיא מדרבנן פוטרת ברכת שהחיינו שעל השופר שהיא מדאוריי' ביום וע"כ ראוי לברך עליו שהחיינו וכן נהגו באליסאנ"א וברוב המקומות וכן אנחנו נוהגים ומורים: סימן ר"ד וביאור מילת פיוט עיקרה מלשון שירה מלשון יון שקוראים למשורר פיטאנ"א וכן מלת פזמו"ן הוא הדבר שחוזרין לאומרו פעמים רבות וזה שבעלי לשון זה קוראים את האיש החוזר לשנות דבריו פעם אחר פעם וחוזר על הדבר פעמים רבות פזמאנ"א. וכן הפזמון להיות לעולם סובב וחוזר על כל בית ובית מבתי השיר קראוהו פזמון ואמנם קוקל"ר אמרו שהוא נגזר מענין הסיבוב והוא נופל ע"כ הדברי' הסובבים לעולם וע"כ השירים שיש להם סיבוב ותנועות סובבות ישמרו סיבובם קראו אותם קיקלרא: סימן ר"ה וששאלת הא דקתני בברייתא וחכ"א על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בו לא כלום בדמיערב קמי פסחא הוא אבל כד הוי בעיניה בפסח אע"ג דמעריב ליה אסור א"ד אפי' כי איתיה בעיניה בפסח כי מעריב ליה שרי: תשובה האי שאילתא דקא שאיל מאי קא פתח ביה בדאכיל לחמץ בפסח עצמו מדקאמר על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בו לא כלום וסיים בתר הכי בחמץ שעבר עליו הפסח דהאי דקתני בברייתא וחכ"א על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בו לא כלום ודאי בדאכיל ליה בפסח עצמו הוא דאי בדאכיל ליה לאחר הפסח הוא ודאי ליכא מאן דאמר בחמץ שעבר עליו הפסח ענוש כרת ומ"מ בין דאכיל ליה בפסח עצמו בין דאכיל ליה לאחר הפסח ליכא הפרש בין היכא דאיערב קודם הפסח להיכא דחל עליה הפסח בדאיתיה בעיניה ובתר הכי איערב דמדאמרי' אהא דקתני בברייתא על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בו לא כלום דרבי אליעזר וחכ"א על עירובו בו לא כלום ורבנן לית להו כזית בכדי אכילת פרס דש"מ דהא דפטרי רבנן משום דליכא כזית בכדי אכילת פרס איכא כזית בכדי אכילת פרס מחייביה מכלל דליכא בינייהו הפרש בין היכא דאיערב קודם הפסח להיכא דחל עליה הפסח כדאיתיה בעיניה ובתר הכי איערב דאי נמי חל עליה הפסח בדאיתיה בעיניה דה"ל חתיכה דאסירא כיון דאיערב ליה בתר הכין בהדי היתירא אע"ג דבמינו איערב לא בטיל א"נ שלא במינו ואיכא נ"ט דלא בטיל כיון דליכא כזית בכדי אכילת פרס לא מיחייב עליה דקי"ל בכל איסורין שבתורה שנתערבו בין במינן א"נ שלא במינן ויש בו נ"ט אע"ג דאיסוריה לא בטיל לא מיחייב עליה עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ואי ליכא כזית בכדי אכילת פרס אע"ג דאיסורא איכא מלקא מיהא לא לקי. הילכך כיון דמוקמינן לה כרבנן דאמרי על עירובו בו לא כלום בדליכא כזית בכדי אכילת פרס ממילא שמעת דאע"ג דחל עליה הפסח בדאיתיה בעיניה דה"ל חתיכה דאסירא כיון דאיערב ליה בתר הכין וליכא בההוא עירוב בכא"פ לא מיחייב מידי ואפי' אכיל בפסח גופיה וכ"ש אי לא אכיל ליה אלא לאחר הפסח דהתם נמי ליכא הפרש בין היכא דאיערב ליה קודם הפסח להיכא דחל עליה הפסח כדאיתיה בעיניה ולבתר הכין איערב דהא קימ"ל כר"ש דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בו לא כלום וקנסא הוא דקא קניס ליה ר"ש הואיל ועבר עליה בבל יראה ובבל ימצא וכי קניס ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס ליה אלא שביק ליה על דין תורה וכיון דמדאורייתא הא אמרינן דאינו עובר עליו בו לא כלום אף דכי חל עליה הפסח בעיניה הוא דודאי עבר עליה בבל יראה ובבל ימצא כי מיעריב בתר הכי כיון דלא קניס ר"ש ע"י תערובות ממילא שמעינן דשרי בדין תורה והיינו דאמרינן לענין קדרות ושמואל אמר אל ישברו אלא משהא להו לאחר הפסח ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן ולא מבעיא היכא דליכא בכא"פ דשרי אלא אפי' היכא דאיכא בכא"פ נמי שרי כיון דלא קניס ר"ש ע"י תערובות אלא שביק ליה על דין תורה ה"ל היכא דאיכא כזית בכא"פ והיכא דליכא בכא"פ דינא חדא ושרי כדין תורה: תדע דהא אמרינן דע"י תערובת לא קניס ר"ש ואפילו חל עליה הפסח כדאיתיה בעיניה ובתר הכי איערב ליה הוא מדאמרינן אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ואוקימנא משמע דכי קנס ר"ש ה"מ בעיניה אבל ע"י