ר"י מיגאש סד

עישור נכסים ומת האח ועדיין השניה לא נשאת ולא לקחה כלום ואמרינן עלה שנייה ויתרה כלומר אין לה עישור ולא ליקח כנגד מה שלקחה אחותה הראשונה אלא מחלק חלקה בזה והוא מה שאמרו ויתרה כמ"ש משום רווח ביתא והשתא ומה אם באותו מעשה שהיתה מציאות האח עושה רושם והיותו יורש ואירע שהבת הראשונה לקחה כבר העישור ואח"כ כשמת קדם שתקח השנית העישור שאבדה אותו ושבה עם אחותה לעיקר הדין והיה האח כאלו היה כ"ש וק"ו מעשה זה של בנות אלו שמת הבן הקטן קודם נישואי שום אחת מהן ואין מציאותו לא מעלה ולא מוריד שלא יבא להן כלל מן הדין מחמתו שום משפט עישור אלא הדין נותן שיהיו יורשות כלן בשוה ולא תקח האחת על האחרת שום תוספת כלל וגם הקטנה תקח חלקה עמהן בירושה בלבד ואין לה בכל הזמן לא מזונות ולא מדור כמו שהיה לה אלו האח היורש היה חי: הכלל העולה שאין לקטנה מזונות ולא מדור ומחשבין עמה על שכירות המדור ששכנה בו מקרקעות אביה ואינה יכולה לומר בחלקי דרתי לפי שאומרים לה מאן פלג ליך. והלכתא ברירא לן הואיל והדבר מעורב אין שום אחד יכול לומר בחלקי דרתי ובו נתהניתי הכלל שזו היא כונת לשון שטר זה הנז' שקנו מפלוני שישיא את הבנות בכך וכך נדוניא ואם לא יעשה כן יהיה נאמן בקנס שיש לו עליו והוא נאמן בו הוא ויורשיו על פלוני שותפו הואיל ולא אמר ועל יורשי שותפו. עוד הודה שהשטר בטל שאין לשונו מועיל לפי שהוא קנין דברים בעלמא כלומר שלא נתחייב בחיוב גמור אבל אמר אעשה כך וכך וזהו קנין דברים ואינו מועיל כלום ע"כ:. (אמר המעתיק מלשון ערבי זה מצאתי בכלל תשובות הרא"ם עצמו שבלשון ערבי ולא ידעתי אם שאלה זו הנז' היא לשון תלמיד אחד מתלמידיו שמספר בעדו או אם הוא לשון הרא"ם עצמו שמספר בעד רבו הריא"ף ז"ל כמו שתמצא בקצת תשובות הכתובות למעלה): סימן קצ"ז עוד הורה ז"ל במי שאבד ממנו הפקדון שהפקד אתו שיכלול כמה היה שוה בכלל שבועה שאינה ברשותו ואין הפרש בזה בין ש"ש ובין המלוה על המשכון שכשאנו מחייבין את כל אחד מהן שבועה שאינה ברשותו ושנאבד ממנו נשבע ג"כ שהיה שוה כך וכך ויפרענו לו והשבועה היא שבועה דאורייתא ואם אינו יכול לכוין שיוויו יתן מה שיאמר חברו שהיה שוה אחר שיחרים חרם סתם על מי שלקח ממנו יותר משיוויו וכבר ביאר כיוצא בזה בשבועות וכל המפרשים האחרים זולתו הטילו השבועה על בעל החפץ בדין המסור והדומה לו שנשבע על שיעור מה שנאבד לו ונוטל והביאו ראיה לזה ממה שאמרו מעשה בחד בר נש דאפקידו גביה חד שק צרור כו'. והרב ז"ל חלק ואמר שהטעם שאמרו שם במי שהפקיד צרור שישבעו בעליו על מה שהיה בו ויטלו לפי שבעל דינו אינו יודע מה היה בו והוא מכחיש אותו בטענתו באמרו אולי היו בו אבנים ולא כסף וע"כ חייבו שבועה את התובע שישבע כמה היה בו ויטול אבל ענין זה הוא בדרך אחר והוא שמי שנאבד אצלו מודה הוא ששוה קצת אלא שיש בו בינו ובין התובע הפרש בין רב למעט וע"כ ישבע כמה היה שוה ואם אינו יודע יפרע מה שיאמר בעל רבו ויחרים חרם סתם בפניו על זה ע"כ. (אמר המעתיק מלשון ערבי מלשון תשובה זו נראה שהוא לשון אחד מתלמידי הרא"ם ז"ל שאמר כה וכבר כתב כיוצא בזה בשבועו' רומז אל חדושי הרא"ם ז"ל הנמצאים היום אצלנו לשבועות): סימן קצ"ח ודין השלחני עם הפאס"י שטענו בארבעה כספים דמי דבר מה עוד טען עליו בחליפי דינר מראבט"י והודה הפאס"י שיש לו אצלו חליפי דינר בלבד ודן אותו רבינו יהוסף ז"ל בשבועת התורה להיותו מודה במקצת במה שהודה בחליפי הדינר ביותר מש"פ שהוא שיעור ההודאה והיה זה דומה למה שאמרו טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב לפי שמין הכסף אינו מין הזהב ורצה הפאס"י להפך השבועה על השלחני ואמר לו שבועת התורה לא תתהפך ואמר הפאס"י די לי ממנו בחרם סתם ואמר השלחני אני אהפך עליו זה החרם סתם ואפטרנו מממונו ואמר רבינו לפאס"י שבידו הבחירה אם רצה יזהיר או יפרע והפך עליו אזהרה ופרע הפאס"י: סימן קצ"ט ראיתי אותו ז"ל שדן במי שהעיד עליו עד אחד שישבע ואמר שישבע הסת ונתן הטעם לזה להיותו מודה בעיקר הטענה ואמר כן הוא שהיה לו אצלי כמו שאמר העד אלא שפרעתי לו ואמר שאין הפרש בין אם כפר קודם שבא העד או הודה השבועה מוטלת עליו וכן היה המעשה שהנתבע כשבא לפניו אמר כן הוא שהיה לו אצלי ופרעתיו והלך להביא העד האחד בחשבו שיחייב אותו שבועת התורה ואמר לו אין עליו אלא שבועת הסת לפי שהודה ואמר כן הוא שהיה לך אצלי ופרעתיך ואם היו שני עדים לא היה נאמן כלל ובפרט אם היה בקנין אבל הואיל והוא עד אחד עדותו תועיל שישבע שבועת הסת ויפטר אח"כ הפך השבועה על חבירו ואמר ישבע ויטול ודן אותו ז"ל שיהפכנה עליו ויפרענו: עוד שאלתי ממנו ז"ל אם היה עד אחד מעידו בחוב שנתחייב עליו בו שבועה אם הוא צריך שיהיה בקנין ואמר א"צ אלא עדות גרידא תועיל בזה עוד שאלתי אותו ז"ל על העדים שמחייבין אותו ממון אם הם צריכין שיעידו בקנין ואמר אינם צריכים לו שאין לנו צורך בקנין אלא לענין שעבוד בלבד: סימן ר' מורשה אחד בא לפנינו וקבל דינר שהיה למרשה אצל אחד וכשבאו להעיד עליו בו אמר לא אעיד על עצמי אלא שקבלתי דינר מצד ההרשאה שהורשתי בפי' ולא יקנו מידי כלל בסתם איך קבלתי אותו וכשאירעו דברים אלו אמרתי לו איך יתחייב בזה והלא איפשר שתהיה זו סיבה לשיפסיד הדינר בשאיפשר שבטלה האשה המרשה הרשאת המורשה או הרשתה זולתו ויפסיד זה האיש הדינר הזה שנתנו למורשה הזה ואמר ז"ל שאין עליו מזה הפסד ולא יפסיד דינר זה לפי שיאמר למרשה אותו אני נתתיו למי שנתבררה הרשאתו עלי בב"ד: עוד אמר וקבלו ממני שכל מה שינתן למורשה אחר שתתקיים הרשאתו לא יפסיד אותו המורשה או נסתלק או נשתנה אלא כל מה שקיבל מתחייב בו המורשה ויחשוב אותו לנותן. ומה שאמרנו שיכול המורשה לבטל הרשאת המורשה שהרשאו או להחליף אותה הוא לענין המרשה והמורשה. וזה כדי שלא יחזיק המורשה ויאמר לא אסתלק מהרשאתי הואיל וכבר הרשית אותי והחזקתי ולא אסור ממנה ע"כ אמרנו שיכול המורשה לבטל הרשאתו אבל לענין מה שקבל מבני אדם וגבה מן החובות מבעלי חובות בכח ההרשאה שבידו המרשה חייב בכל מה שקבל המורשה שלו אא"כ בטל הרשאתו או החליף אותה והודיע את בעל חובו ומי שיש לו אצלו דבר או עשה זה בב"ד או שהעיד עדים בכתב או שלא בכתב ולא היה הענין בסתר שיש לבעל הממון לטעון ולומר כבר בטלתי אותו בעדים וידעו רוב העולם בכך והיה לך לשאל על זה ולהתעכב מלתת וכיון שלא עשית כן אתה הוא שהפסדת על עצמך: אבל אם טען המרשה אני בטלתי הרשאתי בסתר ואפי' שהיה זה בעדים הואיל ולא היה זה בב"ד ולא בפומבי אין טענה זו מועלת לו כלום ומה שקבל המורשה שלו אח"כ הוא נחשב עליו וחייב בו ולא יפסיד הנותן ממנו שום דבר כלל. ומה שאמרנו שהנתבע יכול לדחות את המורשה ולומר לו לא אתן לך דבר שמא מי שהרשה אותך חזר בו או הרשה זולתך אין זה מטעם שאם נתן למורשה דבר שיפסיד אותו אבל כל הדברים הללו הם אם רצה הנתבע לדחות ואם ירצה יאמר אותם ואם לא ירצה לא יאמר ואם אמר אותם הם על דרך האזהרה לעצמו וההשמר מדברי ריבות ומלטרוח לקיים הרשאתו שהוא רוצה לברוח מהטורח ומהקטטה ויכול לומר זה עד שיברר המורשה שההרשאה