ר"י מיגאש סג

גדול ממנו אין זה אלא רבית גמור לדעתי שאם היתה תוספת זו ביופי הזהב ועילויו אז היה אפשר לדון בו דין זה כגון אם היה הזהב הזה בתחלה היה בו הרביע סוגים ועתה חזר להיות בו השמינית אז אם היה אדם אחד מלוה לחבירו מתקא"ל אחד מהזהב הראשון הגרוע היה חייב הלוה לפרוע למלוה מהזהב הטוב היוצא באותה שעה הואיל ואותו הזהב הראשון הגרוע כבר נתבטל מלשאת ולתת בו שהמלוה יכול לומר ללוה אני הלויתי לך זהב עובר באותו בשת כן אתה החזר לי מה שיצא לי בזה העת מהזהב הטוב ואינו חייב לחשוב עמו על ההפרש שבין שני מיני זהב מיופי הזהב לפי שיש לו לומר ללוה וכי אני כשהלויתיך דקדקתי עמך בחשבון הזהב הטוב כאשר הוא והסיגים שבו כמו שהם כדי שגם אתה תחזיר לי אותו המשקל בעצמו ביופי אני לא הלויתיך אלא מה שנופל עליו שם זהב מבלתי שאדקדק עמך על מה שיש בו מזהב טוב ומסיגים כן גם אתה לא תדקדק עמי עתה בזה אלא תן לי שם זהב בעלמא כמו שנתתי לך. והנה אם היה נדון כזה היה דומה לדברי התלמוד אבל אם היתה התוספת במשקלות אין הענין דומ' לדברי רבה ור' חסדא כלל ולא זה הדרך ולא זו העיר ואם המור' זה היה מדקדק במה שאמרו ואפי' כי נפיא ואפי' כי תורת' היה משער ממנו שדבריהם אינם אלא על המטבע השלם היוצא במספר לא במשקל ואין אדם יכול לחסר ממנו אז אם הי' רואה מה שאמרו והא קא שבח לענין נסכ' אז היה משער שדבריהם אינם אלא במטבע השלם שאין דרך בו למשקל כלל. הלא תראה שלא מצינו דרך שיתברר בו ריוח תוספת המשקל אלא כשהוא רוצה לעשות ממנו נסכ' אבל לא בדרך אחרת לפי שכיון שאינו נלקח אלא במספר לא במשקל אין המשקל מעלה בו ולא מוריד אם המורים הללו היו ממי שהורגלו ללמוד בתלמוד אז היו מבינים ממנו שהמטבע אצלם הוא על הדינרים שיהי' שלמים א"א לחסר אותם בין אם היו דינרי כסף או זהב וזהב הנפרד החלקים שנושאים ונותנים בו במשקל אינו נהוג אצלם כלל. ומי שאינו יודע דרך התלמוד ואינו מבין כוונותיו איך יכניס עצמו בדיני ישראל ויסמוך על ההיקש שלו בתלמוד וכמו שיעלה בדעתו ואין לקרות כפי האמת לדיינים אלו אלא דייני דחצצת ולקרות עליהם כי רבים חללים הפיל' ולכמו אלו והדומים להם ראוי לומר אם קרית לא שנית ואם שנית לא שלשת ואם שלשת לא פירשו לך חכמים לפי שהם אם היו מפרשים להם חכמים לא היו טועים טעות כזו ולא היו מפרשי' בתלמוד דבר שאינו כונתו אבל עצלות שהיתה בהם שלא שמשו גדולי הדור חייבה להם זו ואנחנו כבר הורינו לך ואמרנו לך שורת הדין בזה והודענוך הדרך שתאמר אותו וטעמו עמו וראוי לך שתקבע בה מסמרות. ולא הורינו לך אלא מה שקבלנו מרבי' ואדוננו הרב הגדול ז"ל כשלמדנו לפניו הלכה זו מפירוש' וכוונתי' ומה שתתייחד בו ההלכה וסיבותי' עם היות שהוא דבר נגל' אצל מי שיש לו הקש והרגל בדרך התלמוד מבלתי שיצטרך לסמוך בו על רב עכ"ז רצינו להודיעך מה שקיבלנו בו מרבי' הגדול ז"ל לארכובה אתרי ריכשי והרוצה לקבל יקבל ומי שלא ירצה לקבל יעמוד בסברתו ככתוב השומע ישמע והחדל יחדל ועל כיוצא בו ראוי לומר גוד לית דין צבי דיילפ'. והמקום יזכנו להורות כדין וכהלכה והוא יפתת לבנו לתורתו ולהוציא הדין על בוריו ועל אמתתו ויצילנו מעונש הדין אמן: סימן קצו שאלה, חסר התחלתה) אמר שאלתי אותו בלילה על עיקר המעשה אמר שהם היו שותפים ושמו כל מה שביניהם בשותפות והתנה כל אחד מהם על חבירו שאם נפטר שיוציאו נדוני' לבנותיו לכל אחד מהם כך וכך ואירע שמת א' מהם והניח ד' בנות ובן האחת והיא הגדולה נשואה עם בן דודו של רבי עזרי' ושתים מהן נשואות לשני אחין והאחרת קטנה והיה התנאי בלשון זה שיוציא נדוניא לבנות שותפו כך וכך. ואמר רבי' ז"ל שזה התנאי בטל ואינו חייב להשלימו לפי שהוא קנין דברים וזהו מכיון שלא היה בו חיוב לא בדרך חוב ולא בלשון מעכשיו ולא בשום דרך מדרכי ההקנאה אלא בדברים בעלמא וקנין על זה קנין דברים והוא בטל: ואמר עוד שהיה בלשון השטר שכל הדברים הם מעורבים בינינו גם הקרקעות והורה רבי' שלא כיוונו באמרם הקרקעו' אלא לרמוז על הפירות או אל שבח הקרקעו' לא אל זולת דבר זה אבל גוף הקרקעות לא שמן הנמנע לשותפו גוף הקרקעות והנה זה קנין דברים במה שהתנה לו שיתן לבנותיו מהריוח ומהפירות לפי שהוא דבר בלתי מצוי אבל הוא קנין דברים גם אמר דבר אחר שאפי' אם היה הקנין האמתי ולא היה קנין דברים אלא חוב גמור ואפי' אם היה התנאי על מעות מצויין עכ"ז אינו מתחייב בתנאי שהן תובעין ממנו האחין בעלי שתי הבנות הואיל והתנה על עצמו שאם לא יקיים כל התנאים היה נאמן עליו אבי הבנו' במה שיטעון עליו יהיה מה שיהיה הוא ויורשיו אחריו כלומר הבנות שיהיו נאמנות עליו במה שטוען מצד אביהן ויקחו אותו בלא שבועה ואמר רבי' שאם אמר לא השלים התנאי אין יורשיו חייבין מן הנאמנות דבר לפי של' השטר הוא שהאמין אותו ואת יורשיו במה שיטענו על פלוני ולא אמר ועל יורשיו ג"כ הוא נאמן וא"כ אין יורשיו חייבין מנאמנות זו דבר ואין הבנות נאמנות עליהן כלל לפי שהנאמנות היא השותף עצמה ואינה על יורשיו וא"כ הנה נתברר שהתנאי קנין דברים ולא יעלה בידם ממנו כלום. גם הקנס אינם חייבין בו בכלום לפי שאין הנאמנות עליהן אלא על אביהן בלבד וא"כ אין להם דבר: עוד חזרו אל דבר שני והוא שתתחלק ביניהן הירושה דקרקעות וכל מה שהניח אביהן שיתחלק על הבת הגדולה ועל השתי בנות הנשואות לשני האחין והקטנה שבבית ועיקרי המעשה היה שהגדולה קרא לה שם הנדוניא הידועה קודם מותו ואחר כך מת ונשאת אחריו ושאלתי ממנו ז"ל ואמר שהגדולה קנתה הנדוניא שהכניסה עמה ואינה מחוייבת להחזירה לדין חלוקה לפי שאביה קרא שם לנדוניא זו שהיא שלה וכבר קנאתה היא לבדה במה שקרא לה אביה שם לנדוניא זו שתהא שלה ובמה שייחד אותה לה. אח"כ נשאל אם יש לכל אחת עישור נכסי מהנכסים לצורך נישואיה ובפרט הקטנה אם לאו לפי שהבן שהניח אביהן לא שהה אחריו כי אם זמן מועט ואח"כ מת ונשתה' יותר מל"י והוא ב"ק והוא יורש ונתערבבו אנשי העיר בהפרש שבין בת בין הבנות לבת בין הבנים שאם היתה בת בין הבנים היתה כל א' שוה לאחותה בעישור נכסי אבל זאת היא כבין הבנות שאין לה כלום אלא חולקות הממון בשוה ומקום הספק הוא אם מציאות האח חזקת לחייב לתת לכל אחת עישור נכסי או אינ' מזקת כלום. ותחזיר הירושה לעיקרא שהיתה מן האב ונחשוב את הבן כאלו לא היה. או נאמר מכיון שהיה ראוי לתת עישור לכל אחת וגם עתה כן יהיה: והורה רבינו שאין מעלה ולא מוריד כלל מה שחיה הבן אחרי אביו לפי שכיון שמת ה"ל כאלו לא היה ויחזרו כלם כאלו הן יורשות מאביהן ויתבטל חיוב העישור לכל אחת להיותם כלן בנות והירושה היא להן ואפי' שנא' שהירושה היא לאח אין זה מזיק כלום משום דאיכא רווח ביתא שכלן יורשות ונחשוב שמה שתקח כל אחת מהירושה הוא כנגד עישור נכסים בין אם היה פחות או יותר הואיל ויש שם רווח ביתא כלומר ירושה ולקיחת ממון יהיה מה שיהיה. לפי שהמעשה הזה שלהן אינו כמעשה הנזכר בתלמוד כתובות פ' מציאות האשה דס"ט ע"א אבל יבא המעשה הזה שלהן מכל שכן. לפי שהמעשה שבכתובות היא כך שתי בנות ובן וקדמה אחת ונשאת בחיי האח ולקחה