ר"י מיגאש סב

לעשות הפתח לענין שנתרצה שיהיה לו עליו דרך אלא לענין שאם קנה ממנו הדרך או פייס אותו שלא יצטרך לסתור בכותל ולעשות מקום הפתח כדי שלא יתנדנד וזה ממה שאמרו א"ר נחמן בי כורי לא הוי חזקה מ"ט מימר אמר לכי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי ומה שאמרו בתלמוד האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה שאמרת אם דומה לנדון שלנו לא דמי דאחין שחלקו תרווייהו מכח אבוהון קאתו והכא קונה מכח המוכר קא אתי ואין לו אלא מה שהוא ידוע שכיון להקנות לו ואם היתה ההלכה כחכמים שאומרים מוכר בעין רעה הוא מוכר היה לו דרך עליו אבל כיון שנפסקה בתלמוד ההלכה כמי שאמר מוכר בעין יפה מוכר ולא השאיר לעצמו בדבר המכור שום חלק א"כ היה הדין שאין לו עליו דרך כמו שאמרו וצריך ליקח לו דרך: סימן קצא והאשה שמצא לה בעלה מעות והיא טוענ' שנתנו לה במתנה והבעל אומר שמא הוא ממעשה ידיך היא נאמנת בזה וכבר אמרו אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לאשה שנראה מזה שהיא נאמנת במה שהיא טוענת שאין לבעלה בהן כלום ואם רצה הבעל מחרים חרם סתם על מי שטוענת בזה שקר ואחר זה יש לו לקנות במעות הנז' קרקע והוא אוכל פירות כמו שעושי' במעות הנופלים לה בירושה ובשאר נכסי מלוג: סימן קצב וששאלת כו' (הביאה רבינו בצלאל ז"ל בש"מ למציעא במאי דשייך לדע"א סוף ע"ב): סימן קצג וששאלת אם יש ליחיד רשות לומר בתחנוניו ובתפלותיו ויעבור ה' על פניו אם לאו: תשובה לא ראיתי בתלמוד מי שמנעה זה אלא שראיתי בתשובה לקצת מן הגאונים שאין ליחיד לומר ויעבור ונתלה במה שאמרו ומנין שאין הב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס: סימן קצד מה יאמר אדונינו בכלי חרס שמו בו חלב צונן לא רותח אם מותר לשום בו בשר צונן או רותח אם לאו: תשובה מותר לשום בכלי זה בשר צונן או חם ודוקא אחר ההדחה כמו שראינו אותם שנתנו גבול בכלים שנשתמשו בהם בדבר מן הגיעולים ע"י צונן וכן אמרו בכלים שנשתמש בהן ביין נסך ע"י צונן שיהא מדיחן ושותה בהן. הנה הורה לנו זה שכל דבר שתשמישו על ידי צונן שההדחה תספיק בו והנה יכול הוא להשתמש בכלים אלו בבשר צונן או חם אחר ההדחה וזה דוקא אם זה החלב לא נכנס בו מלח אבל אם נכנס בו מלח אסור להשתמש בהם בבשר לא צונן ולא חם כמו שאמרו מליח הרי הוא כרותח ואמרו התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעול' ואע"פ שמה שאמרו מליח הרי הוא כרותח העמידו אותו בשאינו נאכל מחמת מלחו עכ"ז ראיתי מי שקדם מן החכמים אוסר זה בכל מליח ואינו משגיח בזה האקומתא וראיתי את רבינו ז"ל אוסר זה על צד החומרא באיסור: (בתשובות אחרות מצאתי שהתשובה הנז' ייחס אותה להרי"ף. ובמקום וראיתי את רבינו הנז' לעיל. כתב וראיתי את רבינו האי ז"ל. עכ"ד המעתיק מלשון ערבי): סימן קצה ראובן הלוה את שמעון עשרה משקלי זהב הנק' בערבי מתאקי"ל ושם לו ביתו עליהם משכונה ואחר זמן הוסיף המלך במשקלות שמנה גרעינים בכל מתקא"ל וכשבא ראובן לגבות את חובו רצה שמעון לפרעו במשקלות שהלוה לו בהם' שהם המשקלות הקטנים ואמר לו ראובן לא אקבל ממך אלא במשקלות הגדולים שהם עוברים עתה והורה המורה שיפרע לו במשקלות הגדולים שהם עוברים עתה לפי שתוספת זו לא עשתה רושם בשערים וטען שמעון שאתה אדוננו יתמיד האל שלותך נשאלת בכיוצא בזה והורית שאין ליתן לו אלא במשקלות שהלוה לו בהם ולא שמעו ממנו ולא פנו אליו. נא יודיענו אדוני שורת הדין בזה וירחיב בו ושכרו כפול: תשובה עמדתי על שאלה זו והמורים שהורו על שמעון שיפרע לראובן במשקלות הגדולים הם מדייני דחצצתא ואין ספק שדברי רבה ורב חסדא שראו דאטענוהו והוא אמרם בעא מיניה רבה מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו אמר לו נותן מטבע היוצא באותה שעה כו' עד והא קא זילי פירי אמר רמי בר חמא חזינן אי מחמת טופיינא זיל מנכי ליה כו' וחשבו אלו המורים שדברי התלמוד נאמרו בכיוצא בנדון זה ולא דקדקו שלא דבר התלמוד במי שלוה את חבירו דבר במשקל שאין ספק שלא יפרע לו אלא באותו המשקל בעצמו שנתן לו וכמשקל אותם המשקלות בעצמו שהלוה לו בה אבל התלמוד דבר במטבע שהוא דינר גוף אחד שלם טבוע מפותח בחותם המלך שהוא יוצא בין האנשים שלם כמו שיצא טבעו באותה שנה אי אפשר לפחות ממנו ואי אפשר להיות בו סדק כל שהוא ולא פגם ולא חסרון מהמשקל הידוע שצריך להיות בכל דינר ואם היה חסר דבר מועט ממשקלו הנה נתבטל מהיות נושאים ונותנין בו במקח וממכר מכל וכל ואינו נקרא עליו אז שם מטבע שאינו ראוי לשאת ולתת בו אבל הוא נחשב כנסכא שצריכה היא על כל פנים לטבוע אותה בבית המטבע ובכל כיוצא בזה שאל רבה המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו ועל כיוצא בו השיב רב חסדא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה לפי שהדינרים הישנים הראשונים קטני המשקל כבר נתבטלו מלשאת ולתת בהם מכל וכל ואין נק' עליהם שם מטבע אבל נחשבים הם נסכא חתיכת זהב בלתי מפותחת והוא לא הלוה לו אלא דבר שהיה נקר' עליו שם אותו מטבע והיה אז באותו העת עובר בין האנשים גם אינו חייב לחשב לו התוספת שבו לפי שלא הלוה לו משקל ידוע כדי שיחשוב לו מה שנוסף על אותו המשקל אבל הלוה לו דבר שנק' עליו שם אותו מטבע יהיה בו מה שיהיה הגע עצמך שהי' בדינר שהלוהו איזה תוספת על הצורך לא יחשוב אותו עליו ביותר מדינר לפי שלא יצא אצלו ביותר מדינר ואותו התוספת לא יתהנה בו ואי אפשר לו לקוץ אותו כמו שאם הלוה לו דינר שלם במשקל ואירע ללוה שהחזיר לו דינר יתר במשקל על הצורך איזה דבר מבלתי שתהיה תוספת זו מצד המלכות אינו חייב לחשוב עמו על אותו התוספת לפי שאין לו בו תועלת שלא יוציאנו ביותר מדינר א"כ נתברר שלא הלוהו אלא מה שיצא אצלו בשם דינר ושאין היתרון ההוא שבו מחמת המשקל מעלה ולא מוריד אלא מה שחיסר ממנו וע"כ הורה רב חסדא שלא יחשב עמו בתוספת שיש בו אם התוספת ההיא לא עשת רושם בשערי' אבל הזהב שהוא נתן במשקל ונלקח במשקל ויחשוב כל אחד עם חבירו על גרעין אחד אם נגרע ממנו וישלים אותו לו או אם נוסף בו ויגרע אותו ממנו איך נדמה אותו לזה ונדון שאם לוה א' מחברו מתק"ל אחד והיתה המשקלת אז קטנה ואח"כ נתוסף בה שיפרענו במשקלת הגדולה כאלו שם מתק"ל הלוהו מבלי דקדוק משקל כדי שנחייבנו שיתן לו מה שיוציא באותו שם יהיה משקלו מה שיהיה הלא לא הלוהו אלא משקל ידוע והנה מן הדין שלא יפרענו אלא אותו המשקל בעצמו תקרא אותו אתה מה שתרצה או תקראנו מתקל כפי מה שהיה קודם או מתקל פחות שני גרעינים כמו שקו' עתה: ועוד שזה זהב אינו גוף אחד כדי שנאמר מכיון שנתוסף בו אלו השני גרעינים כבר נתבטל אותו המתק"ל הראשון מלשאת ולתת בו לפי שהוא חסר מתק"ל אבל הוא נפרד החלקים וכל גרעין נפרד הוא מחבירו ואפשר לשאת ולתת בגרעין אחד ממנו או בפחות וכ"ש במתק"ל אחד פחות שני גרעינים והואיל והדבר כן באיזה טענה נחייב את הלוה שיתן למלוה דבר נוסף על מה שהלוהו והדבר שהלוהו לא נתבטל מלשאת ולתת בו כלל באופן שיצא מכלל היותו נקר' בשם מטבע או איך יעלה בדעת שום אדם שילוה לו שיעור משקל זה ונחייב אותו להחזיר לו משקל יותר