ר"י מיגאש נז

סימן קסד אם מצאנו לשון השטר מספר המאורע בעד העדים בלשון זה אנחנו יודעים ומאמתים ענין כך וכך ואינו אומר אנחנו מעידים ראוי לדקדק בעדים ולעמוד על מצב כל אחד ואחד מהן בידיעתו אם ראינו אותו מאותם שיש להם ידיעה בענייני העדויות ואינו מאותם שעולה בדעתם לחשוב שהשמיעה בזה תהיה אצלם כראיה אז נסמוך על מה שהעידו בו ונחשוב מה שנאמר בשטר אנחנו יודעים ומאמתים כאלו אמרו אנחנו מעידים ואין משגיחין במה שאמר אח"כ לא ידעתי אלא מצד ששמעתי לא מצד שראיתי ונאמר בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם היה חסר הידיעה בזה לא נסמוך עליו במה שהעיד בו באותה עדות. וכזה היה דן גם רבינו הרב ז"ל. ומי שנתברר עליו שהוא זייף שטרות הוא פסול לעדות להיותו גזלן כיון שביקש דרך ליקח מה שאין לו ליקח מן הדין או לפטור עצמו מחוב שעליו וגם אם העיד בגט פסול הוא שיהיה הגט בזה מזוייף מתוכו וזה שהצריכו לומר אתם עדי בין אומר להם לוה היו עלי עדים בין אומר להם מלוה (עדי) ולוה שותק עדותן עדות. וראיה לזה מה שאמר בסנהדרין ההוא דאטמין ליה סהדי בכילתא כו': סימן קסה מה שאמרנו בגט פשוט היו ד' וה' עדים חתומים על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר דבר זה אינו אלא כשחתם קרוב בראש לפי שאנו אומרים משום כבוד חתם אבל אם חתם באמצע קרוב פסול דהלכה רווחת היא נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה כו'. בלשונו ז"ל: סימן קסו מי שאמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה אם לא קנו ממנו יכול לחזור בו בשטר ויאמר לא תכתבו לו שום דבר כל עוד שלא הגיע השטר לידו. ומי שכתב כתב ידו לחבירו בחוב ומסרו בפני עדים הרי הוא כשטר שהלכה כרבי אלעזר שאמר עדי מסירה כרתי בין בגיטין בין בשטרות ואדם שהעיד ושינה עדותו מלקין אותו וכל מה שהעיד ראשון מקויים: סימן קסז מה שאמרו בתלמוד עדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנין זהו דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ומ"מ אנו סוברים שמה שאמרנו היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים לומר תנאי היו דברינו דוקא אם התנאי הזה שהם מעידים בו עתה דבר שעוקר העדות הראשונה מעיקרא דומיא דאמנה היו דברינו ומודעא היו דברינו וקטנים היינו ופסולי עדות היינו וכל כיוצא בזה. אבל אם בעת שהעידו בתנאי אינם עוקרים עדותן מעיקרא ואינה בטלה לשעתא אע"פ שתבטל לאחר זמן הם נאמנים בזה בין כתב ידן יוצא ממקום אחר בין אינו יוצא ומצאנו פי' הרחיק את העדים שני שטים מן הכתב פסול שכתב מר יצחק בן אלפי' אל מכתיבת רבינו הגדול בששני שטין הללו הם כתב משונה מן כתב גופו של שטר דודאי זייף הוא שכתב באותן שטין כיון שאינן כתב אחד עם כתב גופו של שטר: סימן קסח (הביאה הרב מופת דורינו בספרו הבהיר ברכי יוסף חלק חה"מ סי' מ' אות ב' ד"ה ובתשו' התייר הגדול כו': סימן קסט יורינו אדוננו בראובן נתן לשמעון מעות בעיסקא וכמו שכתוב בשטר העיסקא ובו נאמנות בעיקר הממון וקבל עיסקא זו לזמן קצוב וכשנשלם הזמן תבע ראובן את ממונו וטען שמעון שאין לו והשיבו ראובן איך אתה טוען שאין לך ומממוני עשית נדוניא לבתך יודיענו מחסדו אם יכול ראובן לגבות עסקתו מהנדוניא הנז' אם העידו עדים שלא היה שמעון יכול לעשות אותה הנדוניא אם לא שעשאה ממעות עסקת ראובן שהיו בידו ואם לא היה יכול ראובן לברר זה אם יוכל להשביעו שלא הוציא שום דבר ממעותיו בנדוניא ההיא. ויודיענו ג"כ איך תהיה אופן השבועה שאין לו ומה יוציא לעצמו מכסות ומזונו' לו ולביתו ואם יכלול בשבועתו שמה שיזמין השי"ת נוסף על הכסות והמזונות הקצובים לו שיתן לראובן או יניחנו הדבר בסתם לכשיזדמן. גם יודיענו אם נראה שיש לשמעון ממון והוא נושא ונותן בו והוא טוען שהוא לארמאי או לזולתו אם טענתו טענה אם לאו. ושכרו כפול: תשובה אם נתברר בשני עדים שהנדוניא שעשה שמעון לבתו הוא ממעות ראובן שהיו בידו ונתאמת להם אמיתות נכונה לעין יש לראובן ליקח הנדוניא הנז' ולגבות ממנה עיסקתו ולא יועיל כלום מה שנתנה שמעון לחתנו ולבתו. וזה כמו מה שאמרו ואם מת לא יעש' מטלטלין אצל בניו מ"ט להכי קרו לה עיסקא דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו וזה דוקא אם העידו העדים בזה עדות ברורה שראו בעיניהם אבל אם לא העידו בזה כי אם באומד הדעת אין לראובן לגבות דבר מהנדוניא זה ממי שבאה לידו שיש לאומר שיאמר אולי מציאה מצא וממנה עשה נדוניא זו וכבר אמרו בכיוצא בזה זאת אומרת טוענין ללוקח: אם טען שמעון שאין לו ישבע על זה בנקיטת חפץ אחר שיוציאו לו ממה שיש לו מלבוש וכסות ומטה ומצע מה שיספיק לו י"ב חדש ומזון שלשים יום ויכלל בשבועתו ע"י גלגול שמכל מה שתשיג ידו לא יתן כלום לשום אדם ולא יוציא על אשתו ולא על בניו ולא ימכור ולא יתן בשום צד מן הצדדים ולא יפרע ממנו לנכרי ולעו"ג אלא יתן אותו לראובן מחובו עד שיפרע משלם ויבררו לו כשמשביעין אותו על פרט זה שהם משביעים אותו ע"ד ב"ד וע"ד רבים באופן לא תהיה לו בה התרה. כמו שאמרו בכיוצא בזה דאמרינן לה ע"ד רבים דאמר אמימר אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. ומה שימצא ביד שמעון מנכסים וסחורה וטוען שהם לאחרים אינו נאמן בזה דמדרינן לה עד שיביא ראיה על זה ואם א"א לו להביא ראיה ראובן גובה חובו ממנו וכך הדין: סימן קע ומי שהיה לו שבועה על חבירו על דבר שתבעו בו והיה הנתבע פסול ונתרצה התובע בשבועתו אע"פ שהוא פסול אין מניחין אותו להשביעו אלא אם היתה שבועת התורה תחזור לתובע וישבע ויטול מה שטען עליו ואם היתה הסת התובע יפסיד ממונו ולא ישביע אותו השבועה שהוא חייב בה מעיקר הדין וכ"ש שבועה שנתחייב בה מצד ההפוך שאינו יכול להפכה עליו אם היה פסול אלא אומרים לכשר שנתחייב להשבע השבע והפטר כפי שורת הדין ואם אין אתה רוצה להשבע תן לו מה שטען עליך בו ואם נמנע מזה ינדו אותו עד דצאית לדינא: סימן קעא וששאלת ראובן קבל משמעון פקדון ומכרו לו ונתן לו דמיו ותבעו שמעון שישבע לו שלא עכב אצלו כלום מדמי פקדון זה אם. נאמר שאין לו עליו שבועה מדין השותפין שחלקו אם לאו: תשובה אם כשנתן לו ראובן דמי הפקדון קבל אותם שמעון ולא זכר לו ענין השבועה אינו יכול להשביעו אח"כ לפי שהוא כמו השותפין שחלקו ואם בעת שקבל אותם ממנו זכר לו ענין השבועה ותבעו שישבע לו יכול הוא להשביע אותו על מה שהוא חושד אותו שגזלו: סימן קעב הורה רבינו במי שהאמין את חבירו כשני עדים לענין פריעת הממון שאם פרעו