ר"י מיגאש נה

הוצאה וידעו בו בבירור שהוא מכלל ההוצאה הוא למחבו"ב היורש שלה. וזולת זה מכל הדברים קטנים או גדולים מקרקעות וכסף וזהב וחלי ובגדים מרגליות ומטלטלי ומלבוש וכסות וזרעים ומעות מדודים וסחורות מה שאין העדים מעידים בו שהוא מן ההוצאה הוא לפרחו"ן היורש ויש למחבו"ב להחזירו לו. והדיינים ישמרם צורם הפריזו על המדה באמרם שאין לפרחו"ן הנזכר מעזבון אחיו דבר. אם כדברי השואל כן הוא: וכיון שביררנו לכם משפט ירושת ישועה ובאפור"ה שנפטרה והיא שומרת יבם. לא נשאר לנו דבר לברר כי אם להודיעכם שורת הדין על מה ששאל השואל מענין הפשרה אם היא קיימת אם לאו וזה שאם היה המעשה כמו שזכר השואל שפרחון שמע את הדיינים הקולר יהיה בצוארנו שאין לפרחון אצל מחבו"ב כלום עד שמחמת זה מיהר להתפשר וכתב על עצמו בכל חזוקי סופר והעידו העדים ששמעו את הדיינים אומרים דבר זה הנה הפשרה שנעשית בטלה והעדות בטלה. אבל הדיינים וזקני המקום הם מחוייבים להביא אצלם את מחבו"ב ופרחו"ן יחד ולגזור על מחבו"ב שיוציא כל מה שנתנה לו באפור"ה מעזבון ישוע' אחיו של פרחו"ן ומגדול ועד קטן ומה שהעידו העדים עליו למחבו"ב שהוא מכלל ההוצאה שהוציאה באפור"ה לישועה יקח אותו ולו יהיה מחמת הירושה וכן אם העידו עדים על איזה חפץ שנקנה מדמי אותה ההוצאה דיניו כדין ההוצאה ומה שאין העדים מעידים עליו שהוא מן ההוצאה חייב הוא מחבו"ב להחזירה לפרחו"ן היורש ואין משגיחין בפשרה שנעשית לפי שהיא פשרה בטלה שלא עשה אותה אלא כששמע הדיינים שדנו שאין לו דבר והקנין שקנו מידו הוא קנין בטעות והפשרה והמחילה בטעות שאלו ידע פרחו"ן שאין למחבו"ב דבר בעזבון כי אם ההוצאה לא היה מתפש' וזה דומה למעשה דהנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי כו' והפשר' א"כ בטלה היא בלי ספק לפי שכל שתעשה על דבר מה ולא נתקיים הדבר ההוא שנעשית עליו הפשר' הפשרה בטלה דקי"ל כל תנאי שבממון תנאו קיים וחייב מחבו"ב להחזיר כל מה שמודה בו מעזבון ישועה וישבע על מה שיכפור בו ואין בזה חולק ושלם: סימן קנג יעשה עמנו חסד אדוננו ויעמוד על נסח זה השטר וישיב אותנו עליו ושכרו כפול העידו לפנינו בב"ד של ג' פלוני ופלוני איך קנו מפלוני קנין שלם בלשון מעכשיו זה כמו חדש וחצי שכל עת שינשא במדינת קרניב"ה בתוך שנה זו שיהיה עליו חוב גמור ומלוה זקופה לשבויות עב"ד אלגפי"ר עשרה דינרים והוא מתחייב בהם לשבויות הנז' חיוב גמור כחיוב שאר החובות המתחייבות וקבלנו עדותם בזה להיות שאינם יכולים לחתום. ולפי שראינו בין הרב והגאונים ז"ל מחלוק' באמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט חששנו שמא רבינו נר"ו סובר כמי שאומר שאין להשוות עם הגבוה עם שום מדרגה אחרת מן המדרגות וששטר זה אינו שלם בתנאיו או שיהיה הדין בו כדין ההדיוט ולא ראינו לפסוק הדין בו עד שנעמיד את הדרתו עליו ויאמר בו הנר' בעיניו. יורינו רבינו ויקבל שכר: תשובה אם הדבר הזה שנתחייב בו זה האיש היה על דרך הנדרים והצדקות ודאי היה מתחייב בו ולא היינו צריכין שיהיה התנאים שאנו צריכים שיהיו בהדיוט לפי שהנדרים והצדקות אין אנו צריכים בהם יותר מהוצאתם בפה כמו שאמרו בפיך זו צדקה ואע"פ שתלה אותה בתנאי לפי שמצאנו הנדרים הולכים על דרך זו כמו שאמרו ישראל אם נתן תתן את העם הזה כו' אבל הואיל והיה החיוב שנתחייב על דרך החוב יצא בזה מדרך הצדקה וחזר להיות בדרך החוב וראוי לדקדק בו מה שמדקדקים בהדיוט שחיוב כזה לא יועיל בהדיוט ואע"פ שאמרו אתמר חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר חייב זהו דוקא אם היה בדרך הודאה לא בלשון חיוב ולשון שטר זה אינו בדרך הודאה אלא הוא בלשון שמחדש על עצמו עתה חיוב ועוד שהוא תלוי בתנאי והוא אסמכת' אע"פ שהוא כבר הקדים למעלה בלשון מעכשיו הואיל ולא הזכיר אותו במקום שאנו צריכים לו שהוא מקום חיוב הממון על עצמו הנה היה מה שאמר למעלה בלשון מעכשיו בלתי מעלה ולא מוריד לענין הדין: (הביאה הרב מופת דורינו בספרו הבהיר ברכי יוסף חלק חה"מ סי' ע' מ' אות ב') סימן קנד מי שנתפשר עם חבירו על משכונה וקנו מבעל הקרקע שמשכן אותו אצל הממושכן אצלו על סך זה לזמן פלוני וכך נכיתא והיה הקנין מדעת המתמשכן אצלו מעת שקנו מבעל הקרקע מדעת המתמשכן אצלו נגמר המקח ונתחייב בו להיות' מכיר' ליומא ואין הממושכן אצלו יכול לחזור בו בזה ואם טען שאין לו מעות ואינו יכול להוציאם אם יש לו מה למכור קרקע או זולתו מחייבים אותו למכרו ויפרע מדמיו הסך שנתמשכן אצלו עליו המקום הממושכן: סימן קנה מי שנתן לחבירו או מכר לו איזה דבר מטלטלים או קרקע אינו מתחייב במה שאמר שמכר או נתן אא"כ היה שם דרך מדרכי הקנייה אם בכסף או בשטר או בחזקה או בקנין ואם לאו כגון שהיה קנין בלא עדים או בעדים שהם פסולים באחד מדרכי הפסלו' הוא חייב שבועת הסת שלא מכר לו או לא נתן לו דלא איברו סהדי אלא לשקרי. שלא כדעת האו' שקנין בלא עדים שאינו מתחייב בו בכלום ומביא ראיה ממה שאמרו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו הדבר כן אבל הוא הנושא של הענין ר"ל שאם היה בפני שנים אין צריך לומר כתובו והיתה כונתו להקדים המאמר הזה כדי שיבא עליו מה שאמר הודאה בפני שנים שאין הדבר נגמר בה עד שיאמר כתובו: הכלל העולה שמי שנתן לחבירו דבר בין קרקע בין מטלטלים וקנו ממנו בלא עדים או בעדים פסולים מה שמתחייב בזה הוא שאומרים לנותן נתת או לא נתת אם אמר לא נתתי דבר ישבע הסת שלא נתן כלום ואם אמר נתתי אבל בלא קנין ישבע שלא נתן לו כלום בקנין ויפטר ואם הודה שנתן בקנין יתחייב מה שקנו ממנו עליו ואע"פ שהיה בלא עדים או בעדים פסולים: סימן קנו אשה שהודת שמכרה לבנה הגינה ואמרה שלא קבלה הדמים והשיב נשבעת היא ולוקחת הדמים מבנה לפי שאין עליה עדים שמכרה ומגו דאי אמרה לא זבינית מהימנא כי אמרה נמי לא נסיבית מהימנא ובשבועה ואם היה שם עדים שמכרה היתה השבועה מוטלת על הקונה איך נתן הדמים והיה נפטר. ועוד דן לבן הנז' שקנה הגינה קנין גמור ועליו לתת לה הדמים אחר שתשבע לו וגם הפירות שלו. ושאל אותה ז"ל אם קצבה לו זמן לפרעון ואמרה לא ואמר ז"ל אלו היה שקבעה לו זמן אז היה כמו עייל ונפיק אזוזי ולא היה קונה הפירות אלא אחר שישלים הפירעון. ומי שנתחייב שבועת הסת ורצה להפכ' על חברו שיכול לדחותו ולומר לו לא אקבל להפכה עלי לפי שיש לי עליך גלגול ואתה תשבע וא"א לו מבלתי זה אלא ישבע: