ר"י מיגאש מ

אותו המחצה הראוי לה כאלו הוא ברשותה ומה שעשתה בו עשוי אם לאו ומה פירוש אמרם צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה אם המכר הוא לענין מזונותיה או לענין כתובה יבאר לנו אדוננו כל זה: תשובה אמנם המנהג שזכרת אינו אלא לענין מה שנתן לה בעונת הנשואין והואיל והיה לשון המנהג שתחלוק הכתובה והנדוניא והמתנה. הנה הורה שהמתנה הנזכר היא מה שניתן לה בעונת הנישואין לפי שהיא שעת כתיבת הכתובה והנדוניא אבל מה שניתן לה אחר הנשואין אינו בכלל זה ודינה בו כדין שאר העולם שנתנו איזה דבר שזכה מקבל המתנה בכל מה שניתן לו: ומה שאמר במתנה החצי לה והחצי לבניה והיא אין לה אלא בן אחד אין בזה מיחוש לפי שאמרו נכסי לבנאי הוה ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בני או לא אמר אביי ת"ש ובני דן חושים רבא אמר ובני פלוא אליאב: ומה ששאלת אם קנתה הבית הנזכר מחמת המתנה הנז' או מחמת הכתובה אין ספק שמעת שנתנו לה בעלה קנתה אותו מחמת המתנה וקנוי הוא לה משעת המתנה ומכרה לשמעון קיים: ולענין הכתובה שכתוב בה זוזים סתם ומנהג המדינה בכספים אם יש לסמוך על זה אם לאו. התשובה אם מנהג המדינה בכספים אין דנים שהיתה הכוונה באמרו זוזים אלא כספים ואין לנו להוציא כתובה זו מכלל המנהג אלא בראיה: ולענין האלמנה כשהורידוה ב"ד לקרקעות בעלה אם צריך בהם להכרזה. התשובה בזה אם ההורדה היא מב"ד אי אפשר בהם מבלתי הכרזה להיותה כמכר ואמרו ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזר ומה שאמרו צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה זהו באלמנה שמוכרת שלא בב"ד אבל אלמנה שישומו לה ב"ד צריכה הכרזה עכ"פ לפי שהמכר ב"ד הם העושים אותו ולא היא. והטעם שאלמנה שמכרה שלא בב"ד אינה צריכה הכרזה ואלמנה שמכרו לה בב"ד או ששמו לה צריכה הכרזה לפי שהאלמנה כל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מנכסי בעלה והקלו עליה שתמכור שלא בב"ד שלא בהכרזה כדי שתתרצה למכור ויפטרו היתומים מן המזונות אבל כשמכרו לה ב"ד או שמו לה אין ספק שלא ימכרו לה או ישומו לה אלא עד שתתבע כתובתה בב"ד ואמרו התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות והואיל ואין לה מזונות א"כ אין ראוי להתיר לה למכור אח"כ אלא בב"ד והכרזה הלא תראה שלגבי מוכרת שלא בב"ד אמרו מכרה כתובתה או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד שנראה שאין מתירין לה מכירה שלא בב"ד והה"נ שלא בהכרזה אלא כל זמן שיש לה מזונות אבל אם אין לה מזונות אין לה למכור אלא בב"ד וה"ה שלא ימכרו לה ב"ד אלא בהכרזה. וכבר אמרו שום היתומים שלשים יום ומכריזין בבקר ובערב ואומרים שדה פ' כך היה בה ובכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו הרי בפי' מכאן שכשמוכרין ב"ד לכתובת אלמנה שעכ"פ צריך הכרזה וה"ה אם שמו אותם עליה והורידו אותה בהם שאין הפרש בין אם מכרו לה או אם מכרו לזולתה כבר אמרו לענין מי שירד בשומא בחובו מאימת אכיל פירי כו' עד רבא אמר מכי שלמן אכרזאתא שנראה מזה שהורדת ב"ח בקרקע מחמת החוב כמכיר' הקרקע להגבות לו חובו לענין להצריך אותו הכרזה וכמו שאנו צריכים במכר להכרזה כך אנו צריכים בגבייה להכרזה אלא מי שגובה כתובתה משלם אבל מי שיש לה החצי מצד המנהג שזכרת אינה צריכה להכרזה אבל צריכא היא לשומא בלבד: ומה ששאלת שאם הורידו אותה ב"ד בקרקעות בעלה מאימתי הוא זוכה בהם. התשובה מעת ששמו אותם ב"ד עליה ואחר שיכריזו עליהם וישלמו ימי ההכרזה זכת בהן ואע"פ שלא נכתב לה אח"כ שטר הורדה כמו שאמרו מאימת אכיל לפירי מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחתימיו זכין לו רבא אמר מכי שלמן ימי אכרזאתא. ומה ששאלת על אמרם צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה אם הוא לענין מוכרת למזונות או לענין מוכרת לכתובה. השאלה בכל כיוצא בזה בלתי צריכה לפי שאפי' ב"ד הצריכים במכירותיהם להכרזה הם בלתי צריכים אליה כשמוכרים למזונות ביחוד כ"ש אלמנה שמכרה למזונות שלא בפני ב"ד שאין ספק שמה שאמרו אינה צריכה הכרזה הוא במה שתמכור לכתובתה וכ"ש במוכרת למזונות: סימן קיח שאלה ראובן נשא את לאה וכתב לה על עצמו כתובה ותוספת אלף דינר ומנהג המדינה מחצה לה ומחצה לבנים ויש לראובן קרקעות וחששה האשה שמא ימכור ראובן קרקעותיו לגוים ועת הגבייה לא תמצא מאין תגבה ובקשה מראובן שיעיד לה על עצמו בערכאותיהם בכל כתובתה כדי שאם ירצה למכור קרקע מקרקעותיו שתוכל למנעו מזה בערכאותיהם ושאלו את פי המורה והשיב כשתעיד על עצמך בערכאותיהם לא ימשך לך שום הזק וישארו נכסיך כמו שהם עתה ויהיו שוים ערכאותיהם לדיננו אז תהיה מוכרח להעיד על עצמך בערכאותיהם לסיבה הנז' ואם נמשך לראובן מזה אפי' הפחות שבנזיקים אין מכריחין אותו על כך ושאלו את שופטי הישמעאלים ואמרו שבדיננו כתובת האשה אינה לגבות ממנה כלום כל זמן היותה תחת בעלה עד שיגרשנה מרצונו או ימות ואם מתה בעודה תחתיו יירשנה הבעל ויפטר מן הכתובה כלום אינו נתון ואם רצה למכור קרקעותיו ליהודים בעדים יהודים אין מונעים אותו מזה ואמרו הערכאות שאין כל זה קיים בדיניהם אבל האשה תעשה מכתובתה מה שתרצה ואין הבעל יורש ממנה כלום ואז הורה לה המורה שאין מכריחין את ראובן על שום דבר מזה אלא שמונעין אותו מלמכור לגוי בלבד וזולתו חלק עליו בזה וחייב להכריח את ראובן שיעיד על עצמו בערכאותיהם יורינו אדוננו שורת הדין הזה: תשובה אם אפשר שיעיד על עצמו בערכאותיהם בסך כתובתה ויתנה שיהיה משפט גבייתה ממנו בדיני ישראל ויתקיים זה בערכאותיהם אז ראוי להכריח את ראובן שיעיד על עצמו עדות זה הואיל ואין עליו מזה הזק ואם לא יתקיים כל כיוצא בזה בערכאותיהם אלא שבעת שיעיד על עצמו בכתובתה יתחייב להגבותה לה ויהיה דינה בזה בערכאותי' אין מן הדין להכריח את ראובן לעשות מה שיבא לו ממנו הזק ואם אפשר לו שיעיד על עצמו בערכאותי' שיש לה עליו שטר כתובה ביהודים מכך וכך שתגבה אותה ממנו אחר מותו או אחר שיגרשנה ושקרקעותיו משועבדים לה בזה ויתקיים זה בערכאותיהם אז מכריחין אותו לעשות זה. הכלל העולה אם ימצא דרך תהיה בטוחה בו לאה מבלתי שימשך לראובן נזק כשתתבענו בערכאותיהם אז מכריחין את ראובן לעשות זה אבל אם אפשר שתתבענו בדיני גוים אין מכריחים אותו על כך: סימן קיט שאלה ראובן היה לו חוב על שמעון ע"פ והיה שמעון בעיר אחרת וגם היה לו חוב על גוי ובקש לוי מראובן שימכור לו אותם החובות ואמר לראובן חובות אלו