ר"י מיגאש לט

פירש בה שהוא בלתי מתכוון בזה המעשה להתירה אבל אם לא נזכר בה זה הלשון או מה שיעמוד במקומו אין חוששין למודעא: ומה שזכרת מענין המודעות שמקדימין לגיטין וזוכרים בהם שאפי' יבטל אותה שהוא שלא מדעתו ושלא מרצונו ובקשת שאודיעך דרך תבטל בו זאת המודעא הנה זה הענין כבר נשאל מאתנו זה שנים באיש אחד הקדים מודעא על דרך זה וביאר בה שאפילו יבטל אותה בכל אופני הבטול שכל זה הוא שלא מדעתו ושלא מרצונו כל זמן שאינו מבטל אותה בב"ד של מצרים ומה שהעלינו בדקדוק הוא שמכין אותו ראשונה על שעבר ומסר מודעא על הגט כמו שאמר רב מאן דמקדש בביאה ומאן דמסר מודעא אגיטא כו' אח"כ באופני הכפייה שיבטל המודעא בזה הלשון והוא שיאמר הנני מבטל כל מודעא שקדמה לגט שאכתוב לאשה זו מבטל כל מודעא שקדמתי על ביטול כל מודעין ותנאין אח"כ יצוה בכתיבת הגט ויותן לאשה והיא מגורשת וזה הלשון שדקדקתי הוא לשון שיתוקן בו ענין זה לפי שאמתת אמרו ואפי' בטלתי המודעין בתכלית הביטול איני עושה זה אלא שלא מרצוני אם תדקדק בו תמצא שעיקרו הוא שהקדים מודעא על ביטול המודעין וכשבטל הוא אותה המודעא שהקדים על ביטול המודעין בטלה לשעתה ונמצא שבטלו המודעין וכל מה שאפשר שהוסיף וביאר שלא יועיל כל מה שיבטל בזה הנה זה הלשון שזכרנו אם יעיד בו על עצמו הורכב זה הביטול על אותם דברי' בעצמם שסגר בהם ביטול המודעין וביטול הביטול ונתבטלו בזה ונפתח מנעול זה ממילא ונמצאו המודעין בטלים. והיא סברא נכונה עד מאד מדוייקת בתכלית הדיוק וכבר נתפשטה הוראה זו בכל האנדלוס: סימן קטז שאלה נפל בינינו מחלוקת באיזה מקום תהיה החליצה והעיר הזאת אין בה מנהג קבוע יש אומרים שלא תהיה אלא בבית הכנסת לפי שמצא בקצת מדרשות ועלתה יבמתו השערה בגובה של עיר ופי' גובה של עיר בית הכנסת ואמרו לו אין זה המאמר חיוב שעכ"פ תהיה החליצה בבית הכנסת אלא לפי שאמרה תורה ועלתה יבמתו השערה והוא שער ב"ד וקראתו בלשון עלייה הביאו מזה ראייה ששער ב"ד צריך להיות בגובה של עיר גם אינו מוכרח שעכ"פ תהיה החליצה במקום המיוחד לב"ד אלא החליצה דינה מסור לממונים שעליה ואם ראו מפני כבוד האשה ללכת לבית מבתי שכנותיה לעשות שם החליצה בפניהם הכל לפי ראות עיני ב"ד הממונים על זה וכל מקום שקבעוהו לשבת שם כופין את היבם ללכת אצלם בפרט אם היא בתולה ממה שראוי לחוש לכבודה ומה שאמרו היבמה הולכת אחר היבם להתירה הוא אם היה היבם בארץ אחרת יורינו ושכרו כפול: תשובה דבר זה הוא תלוי בב"ד בכל מקום שיקבעו דוכתא לחליצה חייב היבם ללכת אצלם ומה שאמרו היבמה הולכת אחר היבם להתירה הוא אם היתה בארץ אחת והיבם בארץ אחרת שאין לנו להכריח את היבם ללכת למקום שהיא שם כדי להתירה אלא היא שרוצה בחליצה הולכת אצלו אבל אם היו שניהם במקום אחד מן הדין אין ראוי להיותם נקבצים אלא אצל ב"ד כמ"ש הכתוב בפי' ועלתה יבמתו השערה וידוע שהשערה הוא שער ב"ד אבל לחייב את ב"ד ללכת אצלו עם היבמה הוא טעות ממה שאמר הכתוב וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ולא אמר והלכו אליו זקני עירו. והואיל ונתברר שהיבם חייב ללכת אל המקום שקבעו שם דוכתא א"כ הענין מסור להם שיקבעו אותו במקום שירצו חוץ מבית היבמה עצמה שאין להם לעשות זה ולא להכריח אותו שילך אצלה שאינו חייב בזה מן הדין ומ"ש בגובה של עיר אינו חיוב בהכרח אבל אורחא דמילתא קאמר שלעולם שער ב"ד בגובה שבעיר שנא' ועלתה והעליה לא תהיה אלא למקום גבוה: סימן קיז שאלה בארץ שנהגו יושביה שכותבת האשה על בעלה כל מה שהיא מוציאה לו בנדוניא ומשלים על זה הבעל תוספת לתשלום אלף דינר ויהיה משפט הכל שוה ואם נפטר הבעל והניח פחות מאלף דינר תחלוק האשה עם היורשים כל העזבון ואפי' שלא הניח הבעל כלום חוץ מן הנדוני' תחלקנה עם היורשים ותשבע שבועת האלמנה ואח"כ תחלוק עמהם בשוה והם נוהגים עוד שכותב הבעל לאשתו מתנה בעת כניסתה לחופה דבר ידוע ואינם סומכין על זולת מה שבכתובה בלבד ויצאה נסחת המנהג בלשון הזה שתחלוק האשה עם היתומים כל מה שיניח בעלה אם הוא פחות מכדי כתובתה הכל תחלוק עם היתומים בין כתובה בין נדוניא בין תוספת בין מתנה ונפטר ראובן והוציאה לאה אלמנתו כתובתה וכתוב בה הנדוניא ואח"כ בסוף כתוב והוסיף לה משלו עשרה אלפים זוזים מדודים ולא זכר לא כסף ולא זולתו אלא שמנהגם לכתוב בכתובות עשרה אלפים זוזים מדודים והם קצובים באלף דנרין הכתובים למעלה כסף והמנהג שאין אדם כותב לאשתו פחות מעשרה אלפים זוזים מדודים כסף ולא תהיינה כתובותיהן פחות מזה וכזה העידו הזקנים שהוא ידוע אצלם ושכן הוא מנהג ארצם וכשקיימה האשה כתובתה ונשבעה עליה שבועת האלמנה בקשה לגבות חצי עזבון בעלה והיתה לעולם אומרת שבעלה נתן לה ולבניה בית פלוני והוא כלו עזבון וכשלא יכלה לברר זה אז תבעה כתובתה ובקשה מב"ד שיורידו אותה בחציו שהוא חלקה כפי המנהג הנז' והעידו אז שני עדים שבעלה נתן לה ולבניה כל הבית הנז' מתנה גלויה מעכשיו מחיים בקנין שלם והעידו שהמתנה היתה אחר שנים שנכנסה לחופה ושאחר זה הזמן נפטר ולראובן זה בנים מזולת לאה ואין לו מלאה כי אם בן אחד ובנות וחשבו הבנים האחרים שמתנה זו נכנסת היא בכלל המנהג הנאמר בו שתחלוק האלמנה עם היורשים מתנתה ואמר להם האומר שאין הדבר כן לפי שמנהגם שהאיש כותב מתנה בעת כתיבת הכתובה ועליה נאמר במנהג שתחלוק עם היורשים לא על זולתה בבקשה מאדוננו יבאר לנו פרט זה ואם יש לאשה זו כל מתנה זו אם לאו: עוד יבאר לנו מה שאמרו החצי לבניה אם ר"ל בנה בלבד אם לאו על העיקר הידוע דקרו אינשי לברא בני עוד יבאר לנו אם היו הזוזים סתם ומנהג המדינה כספים אם יש לסמוך על זה אם לאו. עוד יבאר לנו אם תצטרך האלמנה הכרזה כשמורידין אותה ב"ד קרקעות בעלה אם לאו ואם היא צריכה להכרזה בכל כיוצא בארץ הזאת שמנהגה מחצה לה ומחצה לבנים אם תצטרך הכרזה לפי שהן שמין אותו עליה שמא ימצא לו אח"כ יותר מכתוב' ואולי תגבה יותר מן החצי ומנהגם הוא שחולקת עם היורשים שיעור כתוב' ולא תקח יותר והאלמנה הנז' אם יש לה חצי הבית מחמת המתנה שנתן לה אז בעלה או אינה זוכה בה אלא מחמת כתובתה בהורדה וזה לפי שהיא מכרה אותו לשמעון קודם ההודאה וקנו ממנה לשמעון על המכר ואח"כ נתחרטה אם זוכה בה מחמת המתנה אם מכרה קיים אם לאו ואם הורידו ב"ד את האלמנה בקרקעות בעלה ועדיין לא כתבו לה בכך שטר ומכרה אותם או נתנה אותם אם מה שעשתה עשוי אם לאו וכן לענין בעל חוב מהו: וזה המנהג שנהגו מחצה לה ומחצה לבנים אם נחשוב