ר"י מיגאש מא

א"א להקנותם בקנין ואני חושש שמא אחר שאמכרם לך תחזור עלי למחר אמר לו לוי אני אחייב עצמי בסך שנסכים עליו בתורת חוב בכל חזוקי סופר וכתב לוי על עצמו שטר שיש לראובן אצלו חמשים דינר בתורת חוב בכל חזוקי סופר ושנתחייב לו בזה הסך בחוב גמור ומלוה זקופה וכתב על עצמו ראובן הודאה בב"ד של ג' שהחוב שיש לו על הגוי ועל שמעון שהוא ללוי ושלוי הוא בעל הממון מעיקרו וכוונו בשטרות אלו לקיים החוב על לוי ולהעמיד בידו החובות ועתה נתחרט לוי ואמר אין עליו חיוב בזה הסך הואיל ולא היה לו אצלו כלום ואף עפ"י שכיוונתי לחייב עצמי בלשון הכתוב בשטר אין אני חייב בזה. יורינו אם הוא חייב אם לאו ואם טען ואמר לשון זה לא כוונתי לחייב עצמי בו כלל אלא הסופר כת' אותו לשופרא דשטרי והעדים הם בעלי תבונה איך שורת הדין בזה ואם לא היו בעלי תבונה איך שורת הדין בזה. ואם נתחרט ראובן אם המכר קיים מחמת ההודאה על עיקר הודאה דאיסור ואם השטרות נקנים לקנות החובות שבהם בנתינת המעות לפי שממה שאמרו שלש שטרות הן כו' נפל לי ספק לענין מה שאמרו אין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור. אם קנו מידו שהקנה לו השטר וכל שעבודא דאית ביה ומסר לו השטר אם נחשוב הקנין במקום הכתיבה על עיקר מה שאמרו סתם קנין לכתיבה עומד או נאמר שמכיון שאמרו לכתיבה עומד נראה שעדיין אינו כתוב ואנחנו צריכים באותיות לכתיבה. יבאר לנו אדוננו: תשובה הואיל וכתב לוי על עצמו שטר שיש לראובן אצלו סך זה כבר נתחייב בו ואע"פ שידענו שלא היה לו אצלו ממנו כלום. והואיל והודה ראובן שהחובות שיש לו על הגוי שהם ללוי ושממונו הם כבר זכה בהן לוי ואין ראובן יכול לחזור בו מזה ואין לוי יכול לחזור בו ממה שכתב על עצמו לראובן: ולענין גוף השטר הכתוב על הגוי בחובות לא קנה אותו לוי ומה שאמרו אם קדם המוכר וכתב לו את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר ואעפ"י שאין הלוקח עמו כיוון זה בקרקע וקנה שטר בכל מקום שהוא. הסיבה בזה היא לפי שהוא קרקע והשטר מטלטלין והמטלט' נקנים אגב הקרקע כמו שאמרו בענין זה בפירוש וזהו ששנינו נכסים שאין להם אחריות כו' וכל מי שיש לו חוב בשטר והמחה באותו החוב על מי שהוא אצלו אע"פ שקנה החוב לא קנה השטר הואיל ואין שם הקנאת קרקע כדי שיקנה השטר על גביו: ומה ששאלת על מה שאמרו אין אותיות נקנות אלא עד שיכתוב וימסור אם יעמוד הקנין בזה מקום הכתיבה. תשובתך אין הקנין עומד בזה מקום הכתיבה לפי שאע"פ שהוא לכתיבה עומד מ"מ עדיין לא כתבו והאותיות לא יקנו אלא בכתיבה ממש ומסירה:. סימן קכ שאלה נהגו במדינה זו לקבור מתיהם בבתיהן ומתפללים בבתים כל שבעה ואינם מרחיקים מן הקבר אפי' כל שהוא ומיחה בהם רבי יוסי בן אל שאמי ז"ל והורה להם לעשות מחיצה גבוה עשר' אפילו מן הקנים ואפי' שיהי' בין קנה לחבירו פחות מג' שהוא כלבוד ועתה נפטר עם הארץ ורצו להתפלל בבית מבלתי שירחיקו מן הקבר אפי' כל שהוא ומנעו אותם מזה והם נתלים במה שאמרו ז"ל וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו. יורינו דעתו בזה: ובענין מה שאמרו מת תופס ארבע אמות לטומאה וכן לתפילה וכן לק"ש וידוע דקבר כמת דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה כו' ומה שאמרו עוד לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו כו' וההוא מעשה דכלתא והחולק נתל' במה שאמרו חצר הקבר העומד בתוכו טהור ואמרו לו איך תתיר זה והלא אמרו מת נתפס ארבע אמות לטומאה כו' ועוד מההוא מעשה דאליהו דהוה קאי בבית הקברות ואמר ליה ומר לאו כהן הוא ואמר קברי כותים אינם מטמאין ואם כדבריך איך הקשה לו קושיא זו ולמה לא השיב לו זאת התשובה. ואמר הנה חצר הקבר שש על שש והנה העומד בתוכו אפשר שלא יהיה בינו ובין הקב' כי אם ג' אמות וכבר אמרו העומד בתוכו טהור ואמרו לו החצר יש לה מחיצות שמפסיקות בינה ובין הקבר וע"כ הוא טהור ולא באה קושיא בתלמוד אלא באמרם להיכא שדי להאי לחצר הא קא משתרשי ועוד תנן חצר הקבר העומד בתוכו טהור. ונתלה עוד במה שאמרו נוהגין היינו מדלגין ע"ג מטות כו' ונתבטלה בידו טענה זו. ואמרתי לנמצאים שם שנמצאתי לפני רבינו יהוסף ש"צ כשהור' שאם מת לכהן מת אע"פ שהוא מטמא לו אם רצה הוא בעצמו להתעסק בקבורתו שאין מותר לו לקברו בבית הקברות עד שירחיק ד' אמות מהקברות ושהביא ראיה לזה ממה שאמרו לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני כו' וספרתי להם מעשה ארוך בא לפניו בענין זה לפני: וראיתי עתה במס' נזיר בפ"ג מינין (מ"ב ע"ב) אתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים א"ר הונא אפי' טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאים אלא לאו ש"מ אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה איתיביה אביי נזיר שהיה לו מת מונח על והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד אמר ליה ותיקשי לך מתני' היה מטמא למתים כו' לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. וזה אצלי ראיה לענין זה לפי שלא נפל הויכוח אם הוא חייב על אותו המת המחובר למתו או אינו חייב אלא להיותו מטמא בבית הקברות מעיקרא הא לאו הכי היה חייב על אותו מת המחובר למתו ואעפ"י שהוא נטמא במתו. יבאר לנו אדוננו זה ושכרו כפול: תשובה אין מותר להתפלל בבית הקברות ולא לקרות ק"ש אלא אחר שירחיק ד' אמות או שיעשה מחיצה עשרה משום לועג לרש חרף עושהו. וכבר אמרו מת תופס ארבע אמות לטומאה וכן לק"ש ואמרו לענין משמר את המת בן עזאי אומר היו באין בספינה מניחו בזוית זו ומתפלל בזוית אחרת שנראה שאין מותר לו להתפלל אא"כ ירחיק ארבע אמות. ואמנם מה שזכרת בענין כניסת כהן לבית הקברות האי זיל קרי בי רב הוא וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו' או בקבר וגו' והואיל ואמר בו הכתוב יטמא אין כהנים נכנסים לשם להיותם מוזהרים על הטומאה וכבר אמרו והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד כהן והוא בבית הקברות והרבה מזה אין מספר במשנה ובתלמוד. הכלל שזה מפורש אין צריך בו לראיה ואפי' אם מת לו מת מאותם שמטמא להם אינו יכול להטמא אלא א"כ היה קוברו ברחוק ארבע אמות מבית הקברות באופן שלא יטמא אלא למתו בלבד אבל אם היה קוברו בבית הקברות בלא הרחקת ארבע אמות לא נתיר לו שיכניס לקברו לפי שהוא מטמא בבית הקברות וכבר אמרו לה יטמא לה ולא לאחרי' וזה יותר חמור לענין האיסור לפי שמי שמטמא לה ולאחרים טומאתו לה קודמת לטומאתו לאחרים כמו שאמרו שלא יאמר הואיל ונטמאתי אלקט עצמות אבא ת"ל לה יטמא ולא לה ולאחרים והקובר את מתו בתוך בית הקברות הרי טומאתו בבית הקברות קודמת לטומאת מתו והוא על כל פנים חמור באיסור: