ר"י מיגאש כח

נכנס בכלל אמנם ואי כתב בה אחריו' הואיל ואיננו האחריות הנהוג בכל המכירות ומה שאמרת אם טוען הנותן שהיה קטן בשעת המתנה אם נחשוב אותה כמכירה ויכול לבטל אותה אם לאו לא הבנתי כונתך בזה שנראה מדבריך אלה שאתה סובר שהמכירה היא שאינה קיימת בקטן לא המתנ' אין הדבר כן אבל המכירה והמתנה דינם שוה ששניהם אינם קיימות בקטן ואין מכירתו גם מתנתו קיימים בקרקע עד שיהא בן י"ג שנה ויביא שתי שערות ומה שאמרו אמר אמימר ומתנתו מתנה אינו חוזר על הקטן שלא הביא שתי שערות אלא על בן י"ג והביא שתי שערות אלא שאינו יודע בטוב משא ומתן אבל מי שלא הביא ב' שערות הוא כפעוטו' שבודאי לא תתקיים פעולתו בקרקע כלל ומה שטען נותן זה שהיה קטן אין טענתו טענה לאמרם חזקה אין העדים חותמין על השטר כו': ואם שאלתך זו היא במי שנתן נכסי אביו שמתנתו בהם מתנה אם היה בן י"ג והביא שתי שערות ואין ממכרו ממכר אלא א"כ הי' בן עשרים שנה אם נדון מתנתו לעשותה כמכר כשקבל בה אחריות ונבטל אותה כמו שנדון בה לענין דינא דבר מצרא אין לנו לדון זה אלא לענין דינא דבר מצרא בלבד לפי שנאמר בו בפירוש לא בזולת זה מהדינים: גם כשתדקדק תמצא שאין דומה זה הענין ששאלת עליו לענין בן המצר לפי שההערמה שם. היתה מן הקונה והמוכר לאבד את זכות בן המצר מבלתי ידיעתו ועלה דננו שלא יתאבד זכותו. אמנם זה ששאלת עלינו הזכו' שנאבד בכתבו בתורת מתנה הוא זכות האיש עצמו שכתבה לא זכות איש אחר והואיל ונתרצה לכתוב אותה בתורת מתנה ולא בתורת מכירה הנה כבר נתרצה בעקירת זכותו מאותה קרקע ואקנייה ניהלי' בתורת מתנה שאין בה חזרה: סימן עג וששאלת ראובן שדך בתו עם שמעון וייעד להכניס' לחופה לזמן הסמיכו עליו בנדוניא ידוע וכתב על עצמו סך ידוע חוב גמור בהודאה גמורה אם לא ימסור אותה לו לזמן ההוא באותה נדוניא ונפטר קודם שהגיע הזמן והיורש לא נתן הנדוניא לזמן הנזכר. יורינו אם יתחייב באותו החוב שנתחייב בו אביו אם לאו: תשובה הואיל והחיוב שנתחייב אביו הי' תלוי באם יגיע הזמן ולא ימסור לו בתו בנדוניא שייעד אותו וזה נפטר קודם שהגיע הזמן הרי זה אנוס ונפטר האב מעיקר החוב והואיל ונפטר האב נפטר גם היורש שלא היינו מחייבין את היורש אלא לסיבת אביו לא לסיבתו הוא לפי שלא נתחייב בחוב זה אלא אביו וכשנפטר אביו לסיבת היותו אנוס לא נשאר אצלו דבר שיתחייב היורש לפרעו בעדו: סימן עד ומי שעליו חוב לחבירו וטען המלוה שכבר הגיע זמן הפרעון והלוה טוען שלא הגיע זמן הפרעון עד יום פלוני ועד אחד מעיד שהגיע זמן הפרעון חייב לישבע שבועת התורה שלא הגיע זמן פרעון החוב אלא בזמן פ' לפי שהכלל העולה מטענת המלוה הוא שאומר לו יש לי אצלך עתה ממון והלוה אומר אין לך אצלי עתה ממני כלום א"כ היתה כפירתו כפירת ממון בעת זה ומי לא עסקינן שתזמן לו בזו העת למלוה עיסקא שיקנה אותה באותה הממון אם הביאו לו הלוה שנעשה כשאינו מביא אותו לו מעכב אותו מקנייתה מונע אותו ומהריוח שהיה בא לו ממנה הא למדת שהוא כפירת ממון באותה העת: סימן עה וכשתבע ראובן לשמעון בעד לוי בהרשאה שהרשאו לוי על זה ולוי עתה במדינה אחרת וכפר שמעון ונתחייב שבועה ורצה לעכב אותה עד שיזהירו בפני לוי התם שם במקומו על מי שטוען טענות שקר על שמעון אין זה מן הדין לפי שהטלת הנדוי הנז' אינה מן הדין אבל נראה בעינינו שהי' על דרך התיקון וההנהגה המדינית כשהבננו מרוב אנשים שהם מכוונים להעליל בטענות כדי שיפדה עצמו הנתבע בדבר ירצה בו את התובע להפטר מחומר השבועה אם הוא ירא חטא לפיכך ראינו לתקן להזהיר קודם השבועה אולי יפרוש התובע מזה אם הוא טוען שקר ונסתייענו בזה בהיות התובע ג"כ מצווה שלא לטעון שקר לאמרו יתעלה מדבר שקר תרחק ותקננו דבר זה זה שנים בהיותינו באחד מארצות אגדל"ס לסיבות חייבו אותנו לעשות זה ממה שראינו שם מדרך זו לא במקום מושבנו וכשהיינו אצלכם בפא"ס זכרו לנו שם שנמצא זה בתשובה לרבינו יצחק הרב הגדול ז"ל או לאחד מן הגאונים ז"ל ושמחנו בזה. והנה הענין הזה הוא על דרך התיקון וההנהגה המדיניי' מן ב"ד לא מעיקר הדין ולא ימשך זה אל גדר עכוב השבועה המוטלת על שמעון מעיקר הדין עד שישלחו למקום ששם לוי אם אינו נמצא פה במדינה: סימן סימן עו וששאלת ראובן טען על שמעון שדר בביתו זמן מה ותבע ממנו שכירות הזמן ההוא ושמעון אומר שלא דר בה אלא מקצת מהזמן ההוא יורינו מה תחייב: תשובה שמעון חייב להשבע שבועת התורה, שלא דר. אלא הזמן שהוא מודה בו ויפרע מה שראוי לפרוע בשכרו אותו הזמן להיותו מודה מקצת לפי שהכלל העול' מן הטענה והכפירה אמנם הוא השכירו' שהוא מטלטלין ולא קרקע: סימן עז וששאלת אם טען הנתבע אחר שהודה כמו שמעיד עליו בו עד א' בדבר שתבטל עדותו ממנו כגון שהעיד על שמעון ע"א שהוא חייב ממון לראובן והודה בו אבל טען שמחל אותו לו או שכבר נתנו לו שלא בפני עדים יורינו אם זה נכלל בכלל דין נסכא דר' אבא: תשובה אין זה נכנס בכלל דין נסכא דר' אבא לפי מה שחייב בנסכא דר' אבא לחייבו הפרעון בעד אחד לפי שאם היו שני עדים הי' מחוייב לפרוע ולאו כל כמיני' לומר דידי חטפי ולהיותו מחוייב ממון אם היו שני עדים חוייב גם שלא העיד עליו כי אם עד אחד לחייבו שבועה מהעיקר הידוע כל ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה ולהיותו בלתי מכחיש עדות אותו העד אבל הוא אומר אין חטפי ודידי חטפי הי' מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם כמ"ש בזה המעשה היכי לידיינוה דייני להאי דינא לשלם ליכא סהדי ליפטר איכא חד סהדא לישתבע דאמר מר כל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה הא קאמר חטפי ודידי חטפי כו' הנך רואה שמה שחוייב להיותו מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע. אמנם הוא שאם העידו עליו שני עדים הי' מחוייב לפרוע וכשלא העיד עליו כי אם עד מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם ובנדון שלנו אין הדבר כן לפי שאפי' העידו עליו שני עדים שיש לראובן אצלו אותו הממון אינו מתחייב אם טען שכבר מחל אותו לו או שפרעו לו בעדים אין צריך