ר"י מיגאש כט

לפרעו בעדים וכשהי' בלתי מתחייב ממון בעדות שני עדים הדין נותן שלא יתחייב שבועה בעדות עד אחד כדי לעשותו מחוייב שבועה וא"י לישבע אבל ישבע היסת שכבר מחלו לו או פרעו לו ויפטר כמו שהי' מתחייב אם העידו עליו שני עדים וכן ג"כ אם העיד לראובן עד אחד ששמעון שלח לו עם לוי ממון והודה בזה לוי אבל טען שחזר ולקחו ממנו או ציוה לו אח"כ לתתו לזולתו אין זה נכנס בכלל מחויב שבועה וא"י לישבע הואיל ולא אמר שמעון ללוי כשנתן לו הממון לתתו לראובן הילך מנה שאני חייב לו אבל נתנו לו סתם אין לנו לומר שהוא אלא בדרך מתנה שאם בא לחזור חוזר הואיל והדבר כן גם שהעידו עליו בזה שני עדים לא יהי' מחוייב ממון מהטעם שזכרנו כדי שיהי' אם לא יעיד עליו בו כי אם עד אחד מחוייב שבועה אבל הי' מתחייב להשבע שבועת היסת על מה שטוען בזה ויפטר וזה כשיכול ראובן להביא ראיה שהממון הוא אצלו עדיין ולא חזר ולקחו ממנו שמעון ולא ציוהו לתתו לזולתו שאם א"א לו להביא ראי' זו אין לו עליו כלום על מי שטוען בזה שקר זהו מה שהי' מתחייב לו אם העידו עליו שני עדים כל שכן אם לא העיד עליו כי אם עד אחד סימן עח וששאלת ראובן נשבע שלא יכנס לבית שמעון לעולם וכלל בשבועתו שאין לה בה חרטה ולא היתר והי' שמעון משודך עם בת אחיו של ראובן וכנס אותה אח"כ ונתחרט ראובן על שבועתו אם אפשר להיות בזה התרה ואם אפשר איך תהיה: תשובה אלו הי' שהדבר הזה שכלל בשבועתו שאין לו בה חרטה ולא היתר לא זכר אותו כלל בשבועתו לא בזה הלשון ולא בזולתו אז ההתרה היתה איפשרית בה שיאמרו לו אלו ציירת אז המצב שאתה בו עתה מהיותך מתנחם ומתחרט האם היית נשבע וכשאומר לא הייתי נשבע יאמר לו החכם אם הי' מומחה או שלשה תלמידי חכמים ואע"פ שלא יהיו מומחין שרי לך כמ"ש פותחין בחרטה אע"פ שתהיה החרטה מבלי סיבה כ"ש בהיות לה סיבה והוא מה שנתחדש עליו דאגה מהיותו נמנע מלהכנס אצל בת אחיו ועצבון לבו ולב קרוביו מזה אבל הואיל וכלל בשבועתו שאין בשבועה זו חרטה ולא התר ראוי לחקור באיזה ל' זכר זה הענין אם זכרו בלשון שזכרת והוא שאין לו בה חרטה ולא התר הנה לשון זה בלתי חזק (לפי שאמרת לשון זכר זה הענין אם זכרו בלשון שזכרת והוא שאין לו בה חרטה ולא היתר הנה ל' זה בלתי חזק) לפי שאמרת ל' זה כשידוקדק הוא שבוע' לספר מה שנמצ' בלבו באותו העת מהיותו חפץ להשבע שבועה זו והואיל והדבר כן חויב שאם נשתנית עתה כונתו מה שאם צייר זה בדעתו אז לא היה נשבע עליו הנה ההתרה אפשרית בה בלתי נמנעת ואם זכר אותה בלשון שלא תהיה חרטה ולא התר בשבועתו אין שבועתו קיימת לפי שאמתות שבועתו. זאת אמנם היא לומר שלא יתחלף לו רצון וזה אינו בידו והיתה השבועה עליו שבועת שוא שהוא חייב עליה מלקות ואינה בדרך שבועת בטוי שהיא צריכה התרה אלא שמה שנשבע שלא יהא לו בה היתר הוא נכנס תחת גדר שבועת בטוי וכאלו נשבע שתי שבועות האחת שלא יכנס לבית שמעון ושנית שלא יהיה לו בה היתר וא"כ אפשר לו גם עתה שישאל על שבועתו במה שנשבע שלא יהא לו בה התרה בהיות שאם היה מצייר אז מה שנמשך לו מן הדאגה המביאה לידי חרטה לא היה נשבע ותותר לו שבועה זו ואחר שתותר לו שבועה זו ישאל על עיקר שבועתו במה שנשבע שלא יכנס לבית שמעון ומותר לו גם היא על זה הדרך. וזה דוקא אם כלל כוונה זו בשבועתו בא' משני הלשונות הנזכרים אבל אם אמר כך ואפי' אם נשתנה רצוני ונתחרטתי על שבועתי ונראה לי אחר זה דבר שאין אני מצייר אותו עתה עכ"ז אני מסכים על זה ואני מתחייב בשבועתי זו עכ"פ. הנה שבועה זו אין לה התרה אמנם מתחייב בשיאמר שאם הי' מצייר אז המצב שהוא בו עתה וכוונתו לא היה נשבע. וכאן א"א לו לומר זה הואיל וכבר פירש בשבועתו שאפי' יראה לו אחר זה דבר שלא עלה בדעתו ולא צייר אותו עתה בעת שנשבע שעכ"ז הוא מקבל על עצמו שבועה זו: ונראה לי שאפילו לא פירש ואמר דברים אלו אבל אמר כך שבועה שלא אכנס לבית שמעון שבועה שאין לה התרה או מלו' יהיו במקום מלות אלו (אבל אמר כך שבועה שלא אכנס לבית שמעון שבועה שאין לה התרה או מלות יהיו במקום מלות אלו) שהוא כוונת תאר השבועה שהוא נאסר בה מכיון שאמר דברים אלו הורה שהוא מסכים שאפילו נראה לו אחר זה ענין שלא צייר אותה עתה שהי' אפשר מסבתו החרטה שעכ"ז הוא מתחייב בשבועתו עם היותו מתחרט עליה הנה הי' כאלו פי' כוונה זו וראוי שלא יהיה לשבועתו התרה: סימן עט שאלה ראובן נתן ממון לשמעון על צד העסק וכשתבעו ממנו אמר לו מכרתי מקצת בהקפה וברח הבעל חוב ואמר ראובן לא הרשתי אותך והורה ביניהם מורה וחייב ראובן שבועה שלא הרשהו למכור בהקפה ושיפסיד חצי הממון הנמכר בהקפה וברח ראובן מהשבועה והפכה על שמעון ונשבע שמעון ונתחייב ראובן לחזור על הב"ח אם אין דין זה אמת אם יכול ראובן לחזור על שמעון בתביעת ממונו ממנו ואם טען שמעון שכבר נתרצה ראובן להפך השבועה עליו אם טענתו בזה טענה אם לאו: תשובה מה שהורה זה המורה אינו נכון והדין בזה הוא שישבע ראובן שלא נתן לו רשות למכור בהקפה ויתן לו שמעון. וזה אם טוען שמעון שראובן נתן לו רשות בזה בפי' למכור בהקפה אבל אם לא פירש זה ואמר שהענין הי' על הסתם נסתלקה השבועה מראובן ויתחייב שמעון להוציא החוב ולא יפסיד ראובן ממנו דבר. ועל כל שני אלו הפנים ולא הוראת זה המורה שיפסיד ראובן החצי אחר שנשבע היא הוראה בלתי נכונה והואיל ולא נתרצה ראובן בענין זה אלא ע"פ מה שהורו לו ולא קנו ממנו אלא כפי סברא זו הוא קנין בטל ויכול לחזור בו אא"כ נתברר מה שטוען שמעון שראובן נתרצה בהפוך השבועה עליו בין היתה ההוראה אמיתית או לא תהיה ואם פירש זה בשעת הקנין הנה הקנין קיים: סימן פ הורה רבינו נ"ע בראובן שנתן לסרסור חפץ למכרו והראהו לשמעון והחזיק בו שמעון ואמר ראובן חייב לי מעות ופטר רבינו הסרסור ואמר שאינו חייב כלום הואיל ולא שינה וחייב את שמעון שאם לקחו בפני עדים לאו כל כמיני' אבל יחזירנו לראובן בעליו אחר שישבע ראובן לשמעון שאין לו אצלו כלום ויפטר ואם לקח החפץ מיד הסרסור שלא בפני עדים נאמן בטענתו עם שבועתו מיגו דאי בעי אמר להד"מ ואמר לקחתי אותו מבלי שיאמר שהוא משכון אצלו והנה הוא אצלו בתורת משכון ויתחייב להשבע שבועת התורה שיש לו אצלו כך וכך ואם נשאר לו אצלו על דמי החפץ דבר יתן אותו לו ראובן ואם נשאר לראובן דבר אחר שינכה שמעון את חובו יתננו לו: סימן פא שאלה מפא"ס ראובן נשא את לאה וכתב לה בית