ר"י מיגאש כו

אותו ב"ד השבועה הנז' ולא נשבע אין מזה נזק ליורשים כלל לפי שמה שאמרו כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבוע' אמנם הוא בשבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל בזולת זה לא אמרו. וכבר אמרו בפוגם את שטרו ומת הבו דלא לוסיף עלה אלא יורשין נשבעים שבועת היורשין וגובין וזה עם היותה שבועה עיקרית שב"ד מחייבים אותו לכתחל' וכ"ש שבועה זו שאינה מעיקר הדין ואין ב"ד מחייבין אותה אלא אחר שיתבע אותה הלוה ובתשובה אחרת כתב על הענין הנז' וז"ל מה שנ"ל בענין זה הוא שלא ישבע בעל השטר אלא אחר שיביא לו הממון ואם טען שאין לו ראוי להשביעו קודם לפי שכיון שאין לנו להשביע את בעל השטר אלא אחר שיבא הלה את הממון א"כ תחלת מה שיש לנו לחייב את הנתבע הוא שיביא הממון ואח"כ נבא לחייב את התובע שישבע ואם אין בידו להביא הממון שהוא תחלת מה שאנו מחייבין אותו הנה מן הדין הוא לחייב אותו שישבע תיכף שזה הוא תמורת הממון ולא נמתין עד שישבע התובע ומה שאמר עדיין איני חייב לישבע שאין לי אין בדבריו ממש לפי שממון בחזקת קיים הוא אצלנו מכח השטר שבידו דלא מרעינן ליה לשטרא בשום טענה הלא תראה שאפילו השבועה שהוא חייב בה אין אנחנו מחייבין אותו בה אלא אחר שיאמר לו אשתבע לי וכל עוד שאין הלוה תובע אותו שישבע לו אין אנו מחייבין את המלוה לישבע אלא אומרין לו לאו כל כמינך. הא קמן שהשטר אצלנו קיים על חזקתו ושהממון אצלנו בחזקת וא"כ מן הראוי שישבע הלוה שבוע' שאין לו קודם שישביע את המלוה על השטר מהשתי טענות שזכרנו וכך הדין: סימן סה וששאלת ראובן טענו שמעון ממון וכפר בו ונתחייב שבועה ואמר לו לא אשבע עד שתבטל כל עדים שיש לך: תשובה מי שהורה שאינו חייב בזה כדין הורה והוא עיקר האמת ומה שיחייבהו העיון האמתי אלא שראינו רבינו הרב זצ"ל שהיה מקבל מהנתבע טענה זו וענין זה עשאו על דרך התקנה ולסיבה נראית בעיניו אז כפי העת לא שהעיון יחייב זה לפי שהעיון האמתי יחייב שאינו מחויב לבטל העדים ולא לאחר השבועה עד שיחפש על העדים: סימן סו וששאלת ראובן הוציא זיזין במבוי שאינו מפולש ושתקו שכניו ורצה אח"כ לבנות על אותם זיזין כותל ולהכניס אותו בכלל תשמישי ביתו ולא יזיק דבר במבוי לא באורה ולא בזולתה והוא טוען הנה כבר מחלו לי בני מבוי בהוצאת זיזין אלו כדי שאהנה בשטח הזיזין ועתה אכניס אותם בתוך שלי הואיל ואין להם במבוי אלא דרך בלבד: תשובה מה שנראה לי בזה הוא שהואיל ואין לכל אחד מבני המבוי במבוי כי אם דרך בלבד לא עיקר קנין בגופו אין למנוע בעל הזיזין מזה הואיל וכבר קדמה מחילת בני המבוי לו בהוציאתם: סימן סז ראובן ושמעון נכנסו למקום אחד למכור בו חפצים ולא היו שותפים ועתה נתפשרו שניהם במקום ההוא שכל מה שימכרו בו חפצים לנדונית אותה הכלה שהם שותפין בו מפחדם שמא יזיק האחד את חבירו ולקחו שניהם קנין מזה מבלתי עדים ומכר כל אחד מהם מחפציו מה שהיה אפשר לו אלא שראובן מכר במעות מדודים וקבל אותם ושמעון קבל תמורת חפציו בעל חי וחשב ראובן להחזיק במעות המדודים לעצמו לבלתי תת לשמעון מהם דבר וחשב שזה הקנין אינו כלום וכשתבע אותו שמעון בב"ד שיתן לו חצי המעות המדודים טען ראובן שהב"ח שלקח שמעון תמורת חפציו לא היה הענין כן אבל הוא רצה לקנותו וקנה אותו לעצמו לפרוע דמיו ונזדמן לבעל הב"ח ליקח ממנו בדמיו חפצים ושמעון מכחיש זה ואומר לא לקחתיו כי אם בחליפין וטענ' ראובן על שמעון טענת שמא שהוא לא ראהו שקנה אותו קודם וחייב אותו רבינו נ"ע שישבע שבועת התורה שלא הי' הקרן של החפצים שמכר אלא כך וכך ויגלגל עליו ראובן ואם רצה שמעון ישביע את ראובן על דמי חפציו ומה נתן בהם קרן ויש לו להשביעו זה לפי שהם שותפים ואם לא היה מתחייב שמעון שבועת התורה כגון שהיה מאמין אותו בעל ריבו בקניית' אז לא היה מתחייב על הב"ח שלא קנה אותו אלא בחליפי חפציו לקחו: סימן סח שאלה לאה לה שני בני' ראובן ודינה אחותו וכשבא לינשא דינה כתבה על עצמה ללאה אמה שטר ה נסחו קנינו מדינה קנין שלם בלשון מעכשיו שיש ללאה אמה אצלה שלשים זוזים ממטבע פלוני חוב גמור ומלוה זקופה תפרע ממנו כל זמן שתרצה ולא תפטר ממנו כי אם שתפרע אותו לה מבלי שום דחייה מעת לעת ונתרצה בזה דינה הנז' ברצון שלם ונפש חפצה מבלי אונס ומשכנה דינה הנז' אצל לאה אמה בזמן הנז' משכון פלוני שיהא בטחון לה והקנין הנז' היה קודם שנכנסה לחופה דינה עם בעלה פלוני וקנינו מדינ' הנזכר' ללאה אמה על מה שנז' עליהם לעיל קנין שלם במנא דכשר למקניא ביה באחריות גמורה כהוגן וכתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ומה שידענו מעדות זו הנז' כתבנו וחתמנו בחדש פלוני שנת כך וכך ונתאלמנה דינה אח"כ ונשארה דרה עם לאה אמה כל ימי חייה ואחר שנפטרה לאה מצא ראובן שטר זה בעזבון לאה אמו ותבע את דינה אחותו ואמרה לו תן לי המשכון הכתוב בשטר ואפרע לך וראובן השיב לא מצאתי לאמי משכון גם אין כתוב בשטר הנז' איך קבלה המשכון אבל הוא כתוב סתם והמשכון היה אצלך מכרת ממנו ועדיין נשאר אצלך ממנו. יורנו אם כפרה דינה שאין משכון זה אצלה אם תתחייב שבועה שלא מכרה משכון זה ושאינה יודעת ממנה כלום ואם הודית בו אם תתחייב להביאו ולהשבע שלא נשתמשה בו ושלא לבשתו אם לאו: תשובה מכיון שאין כתוב בשטר הכתוב על דינה ללאה אמה בל' זוזים שקנו מיד לאה במשכון הנז' שהוא אצלה גם לא העידה על עצמה עדי השטר בזה הנה זכירת המשכון אמנם בא בשטר על דרך סיפור לא על דרך חיוב אצל לאה וכיון שהדבר כן הואיל אם היתה לאה בחיים והיתה טוענת שהחזירתו לה או נאנסו היתה נאמנת בשבועה הנה ראוי לטעון כן ליורש הואיל אם היתה לאה בחיים והיתה טוענת שהחזירתו לה אז נאמנת בשבועה הנה ראוי לטעון כן ליורש הואיל ואמר שלא מצאו בעזבון אמו אחר שיחרימו בפניו חרם סתם על מי שמצא משכון זה בעזבון אמו או שידע שאמו כלתה אותו או מכרתו או נתנתו לאחר או שנאבד ממנה באופן שהיא מתחייבת לפרעו ולא יודה ואחר שיחרימו החרם הנזכר תתחייב לאה לפרוע הזהובים הנז' וכך הדין: סימן סט ראובן הוציא סחורות ושם אותם בדמים על שמעון כדי