ר"י מיגאש כה

אחותנו עם אחיותיה ואמרה אמה לא כי אם עמי ותתן לו חלקה בשכירות הבית: תשובה מי שהורה שאין היורשין מחוייבין לשכור ליתומה מדור לדור בו לא הורה כדין לפי שאם היתה רחל זאת נשארת עדיין במיגר אלמנותה אז היו יכולין לומר לה תדורי עמנו בבית את ובתך ולא תטריחנו לפרוע שכירות. אמנם זאת כבר קבלה כתובתה ונתפרדה מהם וא"א לה לדור עמהם עוד וקי"ל הבת אצל אמה. והראוי הוא שתשכור רחל זאת בית ויהי' חציה שכירות על היורשים מצד הבת והחצי על רחל: ולענין המזונות שתבעה רחל מן היורשים מה שהוציאה על היתומה במה שעבר מן הזמן והיורשי' נאמנים בשבועה במה שטענו שפרעו לה ואין אומרים בכל כיוצא בזה הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום לשתי סיבות. האחת לפי שאין לנו לקרותו מעשה ב"ד אלא אם הבת עצמה היתה היא התובעת שעיקר החיוב הוא לה כמעשה ב"ד אמנם אם רחל הלותה ליורשים כפי דבריה מה שהוציאה על הבת והיורשים טוענים כבר פרענו לך הכל או אנחנו פרנסנו אותה לא את. אין כאן דרך למעשה ב"ד לפי שחיוב דבר זה על היורשים לרחל לפי טענתה אמנם הוא מדרך הלואה שהלות להם כפי דבריהם לא מצד מעשה ב"ד והואיל ומצד הלואה הוא נאמנים בשבועה במה שאמרו כבר פרענו לך הכל או לא הלויתנו דבר כלל ואנחנו זננו את היתומה לפי שאין לנו עליהם עדו' בהלואה הנזכר' והשני' אפילו אם הבת עצמה היתה התובע' זה שעיקר החיוב לה כמעשה ב"ד לא היינו מאמינים את היורשים באמרם כבר נתננו לה אם היתה תובע' מהם מזונו' של זמן העתיד לבא כגון אם היתה באה בראש החדש ותובע' מהם שיתנו לה מה להוציא בחדש זה והם טוענים שכבר נתנו לה אז היינו אומרים שעם היות שהמזונו' אין עליהם שטר בהם להיותו מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי לענין שגובה מבני חרי ולא יהיו נאמנים בטענותם אבל אם היא תובע' מזונו' זמן שכבר עבר הנה כבר יצא הענין מזה הכלל לפי שעיקר מעשה ב"ד בכאן הוא שיתנו לה הוצאה שתוציא שהיה חל חיוב הדבר עליהם קודם שתוציא ההוצאה. אמנם אם תבעה מהם הוצאה אחר שהוציאת הנה היה כמי שתובע הדבר אחר עבור זמנו וחויב שיהיו נאמנים בשבועה באמרם כבר נתננו לה קודם זמן זה שהוא עת שחל אותו חיוב עליהם. ולזה אמרו במזונות האלמנה שהיתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת עליהן להביא ראי' משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי שנראה מכאן טעמא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הא לא קיימי בחזקתה עליה להבי' ראיה ואע"ג דעיקר מזונותי' כמעשה ב"ד הוא והסיב' בזה להיות התביעה במזונות זמן שעבר בתביעה כדבר שכבר עבר זמנו ולזה היה מן הדין להאמינם באמרם כבר נתננו דבר זה בעת שחל חיובו עלינו עם היות עיקר הדבר מעשה ב"ד אם לא שנכסים בחזקת אלמנה קיימי: סימן סב וששאלתם על אמרם יתומים שקדמו ומכרו בנכסי' מה שמכרו מכרו. אם הם מחוייבים להוציא סך זה על הבנות אם לאו: תשובה אין ספק שהם מחוייבים להוציא עליהם ומה שאמרו מה שמכרו מכרו אמנם הוא לענין שאין מוציאין מן הלקוחות הואיל ומכרו בהיתר להיותם מועטין: גליון עיין בתוס' בפר' אלמנה לכ"ג שהם חולקים שם ע"כ) סימן סג וששאלתם לפרש לך מה הם הדברים שתועיל בהם חזקה לאלתר ומה שצריך בהם ל' יום ומה שצריך בהם שלש שנים תשובה אמנם הדברים שמספיק בהם חזקה לאלתר הוא כל דבר שאין המחזיק טוען להוציא עיקר הדבר ההוא מבעליו אבל הדבר ההוא הוא לבעלים ועיקר מה שהחזיק זה באיז' תשמיש או באיזו הנאה בו כמי שנשתמש בכותל חבירו וכל כיוצא בזה או מי שחדש בממונו דבר שיגיע ממנו היזק לממון חבירו כמי שפתח חלון אצל חבירו וראה אותו ונתברר לו שיעור ההיזק המגיע ממנו ושתק וע"פ אותם התנאים שהתנה התלמוד בזה או מי שבנה בתוך שלו כותל כנגד חלון חבירו שמנע בו ממנו האורה וראה אותו חבירו ושתק שאין למחזיק טענה בעיקר ממון חבירו ואיננו אומר שקנאו ולא שניתן לו במתנה אבל אותו הדבר נשאר לבעליו ועיקר שחדש זה המחזיק הוא אם תשמיש או היזק חדש עליו שבזה יספיק בכדי שידע בעל הקרקע באותו התשמיש או באותו ההיזק ובשיעורו וישתוק ומה שצריך בו לשלשים הוא מי שנשתמש בכותל חבירו ותלה ממנו סכך שכל זמן שלא עברו עליו שלשים יום אינה חזקה להיות הסכך דבר ידוע שהוא בדרך שאלה ואינו קבוע ואם עברו עליו ל' יום הוי כקבוע והויא חזקה ומה שצריך ג' שנים הוא מי שטוען להוציא גוף הקרקע מחבירו ולקחת אותו לעצמו כגון שטוען שקנאו ממנו או שנתן לו במתנה וכל כיוצא בזה לא הויא חזקה אלא עד שיאכל פירותיו ג"ש רצופות בשופי: ואמרם לא יפתח אדם בחצר השותפין פתח כנגד פתח אינו כמו שחשב החושב שהוא כשבאו שניהם לפתוח כאחד שאם היה כן למה היה לא' מהם כח יותר נוסף למנוע את חבירו. אמנם הפי' הוא כשהי' לא' מבני החצר השותפים בחצר פתח ועלה בדעתו לחתמו ולהעתיקו אל מקום אחר שמונעים אותו מלפתחו כנגד פתחו של חבירו ועל זה בא מאמר המשנה שאמרו אבל פותח הוא ברה"ר פתח כו' ואינו יכול למנעו מצד רה"ר לפי שיכול לומר לו סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רה"ר ומי שהעמיד משנה זו כשבאו שניהם לפתוח כא' וחשב שאם אחד מהם הקדים לפתוח פתחו שיכול למנוע את חבירו שלא יפתח כנגדו נשתבש: סימן סד וששאלת ראובן הוציא על שמעון שטר מקוים בסך ממון וטען שמעון שהוא פרוע ותבע ממנו שישבע לו ראובן על זה וראובן אומר יתן לי מעותי ואז אשבע לו וטען שמעון שאין לו: תשובה כבר השבתי ע"ע זה כמה פעמים והוריתי שאין ראובן חייב לישבע אלא אחר שיביא לו שמעון מעותיו ואם שמעון טוען שאין לו ישבע על זה ותשאר שבועת ראובן עד שיהי' לו מה ליתן לו ואז ישביעו ויפרע לו ואין ראוי לאחר שבועת שמעון שאין לו עד שישבע ראובן שלא הי' זה אלא אם לא הי' מתחייב לו המעו' ההם אלא אחר שישבע ראובן כמו הפוגם שטרו וכיוצא בו שאז היה יכול הלוה לומר איני מחוייב להשבע שאין לי עד שיתברר חיוב הממון מעיקרו עלי בשבועת המלוה אבל כאן שהלוה הוא מתחייב בממון מעיקרו לא הלה מראה שאין אנו מחויבין שיאמר הלוה לישתבע לי א"כ יכול לומר לו לאו כל כמינך על כן אין ראוי לאחר שבועת שמעון שאין לו עד שישבע ראובן אבל ישבע עתה שמעון שאין לו להיותו מתחייב בממון בשטר וכשיבא לפרוע אז ישבע לו ראובן שלא נפרע ויקבל חובו ואם מת ראובן אחר שחייבו