ר"י מיגאש כ

דהיכא דלא נתקיים התנאי בטלה המתנה מעיקרא הכא נמי לימא כהן אנא לא בעינא לקיומי האי תנאה ותבטל המתנה מעיקרא בכך ויתחייב ההוא ישראל בדמי תרומה ובחמש סלעים כי אמרינן דהיכא דלא איתקיים התנאי בטל המעשה מעיקרא ה"מ בתנאי דאיתיה בידא דמקבל אי בעי מקיים ליה ואי בעי לא מקיי' ליה אבל הכא קיומי' לאו בידא דמקבל הוא דהא דבר ידוע הוא דקניית המקבל למתנה תלוי הוא בגמירת דעת הנותן וכיון דעל תנאי להחזיר הוא שהקנה לו אותו מנה נמצא שקיום התנאי אינו ביד המקבל אי בעי מקיים ואי בעי לא מקיים אלא בעל כרחיה מקיים ליה ומהדר ליה לההוא מנה ניהליה ומדמהדר ליה ניהליה הרי נתקיים התנאי ומדנתקיים התנאי נתקיימה המתנה ונפטר ההוא ישראל מדמי תרומה ומחמשה סלעים. ואע"ג דע"מ להחזיר הוא דיהביה ניהליה הא אמרינן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכיון דלא נתקיימה ההיא נתינה אלא עד דמקיים התנאי שמה החזרה אם הקדישו כהן אינו מוקדש שהרי לא נתקיים התנאי ואע"פ שהחזירו לו כשהוא מוקדש ההיא חזרה לאו כלום היא דמידי דחזי ליה קאמר והקדש לא חזי ליה לישראל ומדלא נתקיים התנאי לא נתקיימה הנתינה ובטל הקדש מעיקרו הלכך מחייב כהן לאהדורי ההוא מנה לישראל בעל כרחיה דהא ע"מ כן יהבי ניהליה וממילא מיבטל ליה ההוא הקדש דאלו הוי הקדש הא לא נתקיים התנאי כדי שתתקיים ההיא נתינה מעיקרא והיינו דאמרינן בפרק יש נוחלין שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחז' ואסיקנא דהיכא דאמר ע"מ שתחזירהו הרי זה מוקדש ומוחזר ואי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דראוי ליה קאמר כלומר כיון דהקדש לא חזי ליה הרי לא נתקיים התנאי שהיא החזרה ומדלא נתקיים התנאי בטלה המתנה ובטל הקדש מעיקרו הלכך כייפינן ליה למקבל לאהדורי ההוא שור לנותן דהא על מנת כן הוא דיהביה ניהליה וממילא מיבטיל ליה הקדש ודקא קשיא לך כיון דלא מצי מקדיש ליה היכי הויא מעיקר' מתנה דהא במעשה בית חורון אמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה לא דמי דאלו התם כוליה חד זימנא הוא ומעיקר הנתינה אמרינן ליה לדעת הנותן דלא איכוון לאקנויי ליה מדליכא זמן דיכיל לאקדושי ביה ואשתכח דלא עבר על ההיא נתינה עידן דהויא ביה נתינ' אבל הכא כיון דע"מ להחזיר הוא הוי ליה כתרין זימני זמן נתינה לחוד וזמן החזרה לחוד ובזמן הנתינה חזי ליה להקדש דנתינה גמורה היא ואע"ג דע"מ לחזור היא הא אמרינן מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכי מהדר ליה בתר הכי לקיומי' לתנאי ההוא אתחלתא דזמן אחר שהוא זמן החזרה ולא שייך בזמן הנתינה וכיון דתרי זמני נינהו זמן הנתינה לחוד וזמן החזרה לחוד והוא זמן הנתינה אע"ג דפורתא ניהו ובראיית הלב דחזינן ליה אלו אקדשא מקבל לההיא מתנה למתהני בה הקדש ההוא פורתא ובתר הכי הדרא למרא הקדישו הקדש הוי לההוא פורתא וכד שלים ליה ההוא פורתא הוא דהדרא לה ההיא מתנה למרא הא למדת דמתנה שיכול להקדישה קרינא ביה מדיכיל להקדיש' לאיתהנויי בה הקדש ההוא פורתא דזמן הנתינה תדע דאלו אמר שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי לאחר שלשים יום ואקדשיה המקבל בתוך שלשים יום מי לא הוי הקדשו הקדש להנהו שלשים יום ובתר דשלמי להו הוא דהדרא מתנה למרא הכא נמי לא שנא דמה לי זימנא רבה מה לי זימנא זוטא מ"מ כיון דמחולקין נינהו ותרי זימני זמן נתינה לחוד וזמן חזרה לחוד ואלו אקדש' מקבל לאיתהנויי בה הקדש בההוא פורתא דזמן הנתינה ההוא הקדש הקדש הוי לענין ההוא פורתא ומתנה שיכול להקדישה קרינא בה והויא מתנה לההוא זמן דילה אבל מעשה בית חורון כיון דליכא לפלוגיה לתרי זימני דהא לא נפליג בה נתינה וחזרה כי היכי דלהוו תרי זימני אלא כוליה חד זימנא ניהו ומעיקר המתנה הא קא חזינא דלא יכיל המקבל לאקדישה אשכחת דלא עבר על ההיא מתנה זמן דאפשר ביה למקבל לאקדישה לענין ההוא זמן והויא לה מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת ומשום הכי אמור רבנן דלא הויא מתנה. וכד מעיינת ליה טעמא משכחת ליה דטעמא חריפא הוא וליכא לאקשויי ביה מידי ע"כ בלשונו ז"ל: (ומופת דורנו בספרו הבהיר ברכי יוסף חי"ד סי' ש"ה ס"ק ח' הביא מקצת תשו' הלזו]. סימן מג וששאלת הא דתנן בסוכה (דמ"ה ע"א) בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום שבע פעמים וקשה לך היאך מקיפין אותו והא בין אולם ולמזבח מקום הכהנים הוא ואין רשות לישראל ליכנס לשם: תשובה האי מקיפין דקתני במתני' לאו הקפה בהלוך היא כמו שאנו עושים היום שאנו מקיפין ס"ת בהושענא בהילוך סביבותיה אלא הקפה בעמידה היא כי ההיא דגרסינן ביומא בפרק בראשונה (דכ"ה ע"א) מקיפין היו הכהנים ועומדין כמין כופליאר ומקשינן הכהנים היו עומדים סביב למזבח בינו לבין האולם וישראל עומדים מצדו למזבח שבצפונו עד צדו האחר שבדרומו והיו בכל יום מקיפין אותו פעם אחת ואותו היום שהוא יום ערבה היו מקיפין אותו ז' פעמים שהיו עומדים סביבותיו ואח"כ הולכים להם וחוזרים ומקיפין ועומדים סביבותיו פעם שניה והולכים להם וחוזרים אח"כ ועומדין ומקיפין פעם שלישית וכן חמשית וכן ששית וכן שביעית על הסדר הזה. ואיכא לפרושי ליה כדקאמרת שהיו הכהנים עומדים סביבות המזבח בינו ובין האולם וישראל מקיפין והולכים מצד דרום ועד צפון וחוזרין ומקיפין מצפון ועד מזרח ועד דרום והיו עושין כן בכל יום פעם אחת ויום ערבה היו עושים כן שבעה פעמים וגם זה פי' נכון הוא ואפ"ל שכן היו עושים אלא שהפי' הא' הוא שקבלנו מרבינו הרב ז"ל וכן מצינו שפי' הגאונים ז"ל בתשובותיהן. ע"כ בלשונו ז"ל: (עיין להרב מוהרח"א ז"ל בקו' דרך הקדש די"ו ע"ב) סימן מד וששאלת למה אין מברכין בלילי הפסח על ההלל דבר זה אין לו טעם אלא שכך תקנו חז"ל ונראין הדברים דהיינו טעמא שאין מברכין על ההלל אלא ביום משום דמצוה היא לקראו ביום כמו שהיו עושים במקדש שהיו ישראל קורין את ההלל על קרבנותיהן אבל בלילי פסחים קריאת ההלל לאו מצוה היא שהרי לא היו עושים קרבנותיהם בלילה אלא כעין שמחת בעלים היא ונתינת שבח והודאה לפני המקום ואין מקום לברכה: (הביאה מופת דורינו בספרו הבהיר ברכי יוסף חא"ח סי' תפ"ז סק"ז) סימן מה וששאלת הא דאמרינן (סנהדרין דל"א ע"ב) היבמה הולכת אחר היבם להתירה ואמרי' עלה עד כמה א"ר ירמיה אפי' מטבריא לצפורי וקמבעיא לך היכא דהוי יותר מטבריא לצפורי מי כייפינן ליה ליבם למיתי גבה ולמשרי לה או לא: תשובה מדאמרינן בגמרא מ"ט וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה מכלל דלא מחייבינן ליבם למיתי גבה כלל בין דמרחק טפי בין דמקרב טפי והא דאמרינן אפילו מטבריא לצפורי רבותא דקריבה קמ"ל שלא תאמר היכא דמרחק הוא דהיבמה הולכת אחר היבם ולא היבם משום טורח דאיכא עליה דיבם אבל