שו"ת תעלומות לב חלק ד צט

נקבל אותם אם יוכל לצמוח אף חשש איסור א' מני אלף כי אין כאן מצוה רבה להוסיף גרים על ישראל ומשום גזירא מיעוטא דמיעוטא שפיר אסרו חז"ל לקבל מהם גרים לא כן הכא דיש החיוב לפנינו אחרי שהם ישראלים גמורים להחיותם ולפדותם אדרבא מחויבים אנו להצילם לבל יבדלו מעדת ישראל. גם מבואר בתשו' מהר"ם מלובלין סט"ו הובא בפת"ש סימן רנ"ב דאף היכא דעפ"י הדין אין מחויבים לפדותם כגון ביותר מכדי דמיהן היכי דאיכא חילול ה' מחוייבים להצילם ולפדותם לכן אם בנ"ד שהגוים רוצים להשיבם בידי ישראל למען לא ימירו דתם ורק באופן אם יקבלו הישראלים ע"ע לפרנסם ולשמרם כראוי אם לא נכוף עצמינו לפדותם אין לך חילול ה' גדול מזה

שוב מצאתי גמ' מפורשת דגם דהיכי דל"ש חשש סכנת נפשות החיוב לפדות לכל אשר בשם ישראל יכונה דאיתא בגיטין מ"ז ע"א המוכר עצמו ואת בניו לכותים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכ"ש הכא דאיכא קטלא ופרש"י משום קילקולא שלא יוטמעו בכותים וילמדו ממעשיהם וכו' ע"ש כל הסוגיא הרי מפורש אף היכי דליכא קטלא רק משום קילקולא החיוב לפדות ועי' בש"ך סימן מ"ב סק"ו דכתב בפירוש אבל כל שא"א לשמור אותן פודין אותן מיד ועי' פת"ש שם סק"ד בשם שו"ת נחלה ליהושוע הנה כי כן לשיטתו הא דאין פודין את השבוין יותר מכ"ד הוא דוקא במקום דליכא למיחש לקטלא ולפי"ז ע"כ פירוש דברי המחבר לעיל דבשתוקי ואסופי החיוב לפדות הוא אפילו היכא דל"ש רק משום קילקולא היינו כמו שפירש"י המובא לעיל שלא יוטמעו בהם וילמדו ממעשיהם ועי' בשאילת יעב"ץ סימן ס"ח שכתב וז"ל שאינו יודע מקום הספק דהא מתניתין הוא סוף הוריות האיש קודם להאשה להחיות לפי שקדושתו מרובה וכ"ש לענין העברה על דת שהצלתו קודמת כי המחטיא לאדם גדול מההורגו ע"ש ולזאת אין כאן מקום ספק דמחויבין לפדותן, ובר מן דין היה נלפע"ד כי אחרי שעפ"י הדין המה ישראלים גמורים לכל דבריהם מחויבים אנחנו לפדותם לבל יאכלו שמה נבילות וטריפות דאף דקי"ל להלכה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ידוע דעת התוס' שבת קכ"א ובכ"ד דבקטן שהגיע לחינוך מצווין להפרישו וכאן יש בין הבנות האלה אשר כבר הגיעו לחינוך וגם אמינא מילתא חדתא כי אחרי שאם לא נפרישם עתה מאיסורא יאכלו שמה עד שיגדלו ולא יהיה להם מי אשר יעורר אותם לאפרושא מאיסורא בגדלותם בכה"ג מחויבים אנחנו מיד בקטנותם להפרישם הגם דמצינו ביבמות קי"ג ע"א בקטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ושם בגמ' משום קא"נ אף שתאכל בתמידות עד שיגדיל דשם ל"ש אתי למסרך דאדרבא לכשתגדל מותרת מדאורייתא בתרומה והאיסור הוא בקטנותה וחילי דידי מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' מא"ס שכתב וז"ל קטן שאכל וכו' או שעשה מלאכה בשבת אין ביד מצוין להפרישו וכן אסור להרגילו לחילול שבת ומועד ואפי' דברים שהם משום שבות עכ"ל. ומדוע שינה כאן לשונו וכ' להרגילו כי לצוותן שיעשה מלאכה בשבת בלא"ה אסור בפ"ע משום שביתתו רק על איזה אופן נוכל לומר דין זה דאסור להאכיל הקטן בידים כתב להרגיל כי מי שמניחו לעשות תמיד מלאכה בשבת הוי כמאכילו איסור בידים כנ"ל בפשט דברי הרמב"ם ז"ל וממילא שמעינן כנ"ל וכעין זה העלה בספר מלא הרועים סוגיא דקא"נ אות ט"ו דהא דאין ב"ד מצוין להפרישו דוקא במקרה אבל לא בתמידות גם מבואר בספר בית הילל במקומו שפוסק דגם בס' אם חייב לפדות או לא הוא: חייב מטעם ספק איסורא לחומרא וע"ש. מכל הני טעמי נראה ברור דמחויבים לפדותם ובמה אשר חשש הרב הנ"ל להנקיבות אולי נתחלפו באחרות לכאורה יש לדמות דין זה למה שהביא הבאר היטב סי' ד' ס"ק מ"ג בשם המהריב"ל כותית שהביאה ילדה ואמרה שיהודית נתנה לה להניקה דדיינינן לה ככותית וכשתטבול הרי היא ישראלית ע"כ דכאן נמי אין אנו יודעים דהילדות ישראלות הן רק מפי הנכרים אשר הביאו אותן לכאן אבל אין הנידון דומה לראיה כלל, דכאן נכתבו כל אחד מהפנקס שלהן בוויען שם האם אשר הביאה או הולידה את הולד והי' שמה איזה שנים ונתחזקו בשמותיהם וכאשר נשלחו לכפר באברקי נשלח עמהן איש אחד אשר אמר במסל"ת על כל א' מי הוא יהודי או נכרי ובעת ההיא הלא לא עלה על דעת שום איש שיחזרו לדת ישראל אדרבא לא רצו בשום אופן לתיתם לנו רק להמירן רק עתה הנה מוכרחים ע"י אמצעות האשה הצנועה הנ"ל בכח הממשלה להחזירם, גם בכאן בכפר הנ"ל כבר נתחזקו זה כמה שנים בשמותן וביהדותן וילדי הנכרים קוראים לגנאי "יהודי" ובכה"ג לית מאן דפליג באהע"ז סי' י"ז להסתפק בנאמנות העכו"ם במסל"ת או מטעם ערכאות וגם סוקלין ושורפין על החזקות לכן בודאי מחזקינן גם הילדות לישראלית גמורות והדבר פשוט ומבואר רק בהנוגע אם יש להכשירן לקהל או אף לכהונה מטעם תרי רובא או אם נחזיקינן לשתוקות ואין מהצורך לדון כעת כי לדעתי טוב יותר לפדותן עתה ולהעמידן תחת ב"ד של ישראל כי יוכל להיות שאחרי חקירות ב"ד מן התעודות שבידם יהיה ביד הב"ד אז להבדיל עפ"י דין הכשרות מתוך הפסולות לעשות בהם כד"ת מלהניחם שמה כך ואם יגדלו ומעצמם ישיבו לדת ישראל אז לא יודע לאיש מפסולתם וינשאו לכשרים כי נשמע דבת רבים מהם אשר לא ירצו להמיר דתם לעולמים רק עתה מחמת שאין איש מישראל מאסף אותם הביתה לזאת מה לנו לבקש עתה ההיתרים אם אין נ"מ לענין פדיונם כמו שביארתי לעיל כנלפענ"ד נכון. ואגב ראיתי להעיר בענין זה מה דק"ל בשי' הפוסקים דבס' ממזר אע"פ דאיכא רובא לפיסולא התורה התירה כמו בעשירי ודאי ולא עשירי ספק בקפץ אחד לתוכו ג"כ הכא בממזר ודאי ולא ספק עיין בש"ש שמעתתא ב' מש שהאריך בזה ולפי"ז קשה לאיזה צורך הביא רבא בקידושין ע"ג ע"א כל האריכות דשתוקי ואסופי לבר שהם פלגא ופלגא וע"כ הם מותרים מדאו' אפי' רובא דרובא פסולין אצלה אם יש רק ספק מיעוטא דמיעוטא התורה התירה, והחריף מו"ה צבי הירש במינפעלד נ"י מפה השיב ע"ד פלפול עפי"מ שהאריכו האחרונים דהא הוי ספק תלי בפלוגתת רב ושמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחה"ר דרב ס"ל הולכין בממון אחה"ר משום דס"ל דרוב הוי ודאי עיין בספר שערי תורה ריש מ"ג ובפליתי סימן ס"ב א"כ י"ל עפמ"ש להוכיח בספר תשו' פרי תבואה ח"ד סוס"י כ' דרבא ע"כ ס"ל כרב דהולכין בממון אחר הרוב א"כ רבא לשיטתו ס"ל