שו"ת תעלומות לב חלק ד צז

איש הורוויץ נ"י אב"ד ק"ק אלשא קובין יע"א שהשתדל מאד בהעתקות אלו

ואעיקרא דדינא איני רואה מקום למה שנראה אצלו כעין ש"ש כנשבע על עץ שהוא עץ ועל אבן שהוא אבן כי הכל יודעים שאין בעלילה זאת ממש וכו', אטו אנו באנו להוציא מלב היודעים שעלילה הזאת היא שקר. הלא לא באנו לידי מדה זאת אלא כנגד המעלילים עלינו ומאמינים באמונה כוזבת זאת אשר ירשוה מאבותיהם מדור דור, וגם הטובים המלומדים שבהם והישרים בלבותם יש להם חשד נסתר שדבר זה נמסר לחכמים בקבלה איש מפי איש מדור דור, ולא דמי כלל למ"ש בירושלמי והביאו הרי"ף והרא"ש בפ"ג דמסכת שבועות ופסקו הטור וש"ע ביו"ד סימן רל"ו שהנשבע לאמת הדבר שהיא ש"ש כי לא נאמר זה אלא בדבר הידוע ומאומת לכל כמו על אבן שהיא אבן וכיוצא. משא"כ בעלילה זאת שרוב המעלילים הם מאמינים בפתיותם שכן הוא. והרי כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבועות הל"ב דאפילו בנשבע על השמש שהיא גדולה מן הארץ אינו ש"ש לפי שאינו ידוע לכל. ועי' בחי' הרדב"ז לשם. וכ"ש בענין זה שאלפים ורבבות בנ"א טועים ומטעים אחרים, שאין מקום לחוש חלילה לש"ש

ומ"ש מעכ"ת כי איש מהחושדים אותנו לא בקשו מאתנו להשבע וכו'. הם דברים תמוהים כי הלא החושדים אותנו הבוערים בעם הם אינם מסתפקים בדבר כדי שישאלו מאתנו שבועה על זה. ורבים מהם אשר בזדון הם מעלילים עלילות לא יאמינו גם בשבועה, ואנו לא באנו לידי מדה זאת אלא בעד אותם שאפשר יאמינו בנו, והרי במאי דקי"ל דנשבעין להרגין ולמוכסין אטו ההורגים והמוכסין הם שואלים אותם להשבע, ואפשר ג"כ שלא יאמינו להם גם בשבועה ובכ"ז הותר מכללו, והרמב"ם ז"ל בריש פ"ג מהלכות שבועות כתב שהנשבע ע"ז הוא פטור מכלום וביאר הרדב"ז שם שמ"ש פטור מכלום כונתו שאין בו אפילו איסור הוצאת ש"ש לבטלה, והוא ברור

ועוד תשוב ותראה בתובע לחברו ממון ואינו חייב שבועה מן הדין לפטור את עצמו ורצה להשבע להפיס דעת תובעו, פסק הרמב"ם בפ"ז מהל' סנהדרין והטוש"ע בחו"מ סימן כ"ב שאם קנו מידו אין יכול לחזור בו. ומחייבינן ליה לישבע לאמת את דבריו. ועי' למהרש"ך בח"א סימן ק' שכתב דאע"פ שאינו חייב שבועה אם ירצה לישבע להפיס דעת התובע הרי זה משובח. וכ"כ מהר"א ששון בספר תורת אמת בסימן פ"ב בסוף התשובה וז"ל ומ"מ להפיס דעת התובע הנני מסכים שישבע הנתבע על כל מה שיתבע התובע ע"כ. ועיין בכנה"ג ח"מ בסימן ע"ה הגה"ט פ"ו מה שכתב על דבריהם ולא זכר שר הך דסימן כ"ב. וכבר כתבתי בזה בספרי תעלומות לב ח"ג בקונט' הליקוטים ח"מ סימן י"ח ואכמ"ל. ואם אמרו זה בדיני ממונות שיכול להשבע שבועה חמורה להפיס דעת תובעו שתובע ממנו ממון ולא שבועה. כ"ש וק"ו בדיני נפשות שמצוה איכא להפיס דעת החושדים אותנו, ואם באולי יש תקוה להפיס דעת איזה מהם וישובו ממחשבתם הרעה ולא יוסיפו לדאבה עוד נפשות בני ישראל הנקיים. על כגו"ד נאמר ובשמו תשבע לתת כבוד לשמו יתברך המחולל בגוים וקידוש ה' גדול הוא להשבע באמת בשמו הגדול והנורא, כדי להסיר מעלינו עקשות פה ולהרחיק לזות שפתים, ואין ראוי להאריך עוד בזה ודי בהערה זאת

ג' על אודות האנשים הפושעים והמורדים בבית ישראל, וגורמים צער ונזק לכלל ישראל

אתאן על דבר הצעתו של הרב המו"ץ מהורדנא נ"י להבדיל מקהל ישראל אותם האנשים מצעירי בני ישראל המורדים במלכותא דרקיעא ומלכותא דארעא והם גורמים צרות רבות ורעות לכלל ישראל וכו' ובהיות כי אני הגבר ראתה עיני זה שנים אחדות, שבאו שני אנשים מרוסיא שפרקו מעליהם עול תורה ועול מלכות, ובאו למדינתנו והתחילו להסית ולהדיח ולקחת נפשות תמימות להסירם מדרך הישרה, וכאשר נודע לי הדבר שלחתי להתרות בהם שאם לא יעזבו דרכם הרעה אצוה למוסרם למלכות ולבער את הרע מקרב הארץ. ובראותם כי הנחתי אנשים לשמור מצעדיהם יצאו את העיר ולא שבו עוד, ולכן כאשר בא הדבר לפני האסיפה, אז אמרתי כי אנשים כאלו מצוה למוסרם למלכות למען ידעו כי לא התערבנו עם שונים כאלו. יען בעה"ר אף אם איש אחד יחטא על כל העדה יקצוף. (וכבר הורה עתה הנסיון בארץ רוסיא, כמה סבלו וסובלים נפשות נקיים וצדיקים. בעון האנשים הרשעים האלו, וכמה דמים נשפכו בעבורם)

והנה ראיתי למעכ"ת בספרו הנז' בד"י ע"א כאשר הביא דברי אלה כתב לעיין בב"מ דפ"ד והרמ"א בח"מ סימן שפ"ח ע"כ. ונראה שכונתו לתמוה עלי מההיא דב"מ ששלח לו ר"י בן קרחה לראב"ע עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה וכן מה דא"ל הכי אליהו לר"י ברבי יוסי ואם כן היתה כונתו תמיהני עליו דמדמה מילתא למילתא ולא דמו כלל, דהתם בגנבי עסיקנן ואין כאן נזק וצער לכלל ישראל, וכן נמי ההיא דפ"ק דמסכת גיטין ששאל מר עוקבא צר"א בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות מהו ושרטט וכתב ליה אשמרה דרכי וגו' ואף כשא"ל דמצערו ליה טובא שלח ליה דום לה' וגו' התם נמי הצער היה לו לבדו שהיו מחרפין ומגדפין כפירש"י. וכן פסק הרמב"ם לההיא דמר עוקבא בפ"ח מהל' חובל הל"ט ואין ראוי לדמות צער היחיד למצער וגורם נזקים וחבלות וגם מתות משונות לכלל ישראל, וכ"כ בפירוש הרמב"ם ז"ל שם בהל' י"א וכן כל המצר לצבור ומצערם מותר למוסרו ביד הגוים לענשו ולהכותו וכו' אבל מפני צער יחיד אסור למוסרו ע"כ. וכן פסק בש"ע בסימן שפ"ח ומדברי רמ"א בהגה שם שציין כתר"ה בעוסק בזיופים שיש לחוש שיזיק רבים שאחר ההתראה שמותר למוסרו, הוא סייעתא רבתי למה שכתבתי וכמובן הפשוט. ועיין בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסס"י שפ"ח ועיין בכנה"ג ח"מ סי' תכ"ה הגה"ט י"ז ובסמ"ע סק"ז ואכמ"ל. ועוד זאת אני אומר דההיא דב"מ היו נמסרים להריגה בדבר שלפי דיננו אין בו חיוב מיתה. משא"כ במוסרים האלה שנמסרים למלכות ליסרם ולעונשם, כי אין דנים אותם למיתה בעון זה. וגם אין עונשים אותם אלא אחר חקירה ודרישה הגונה. כי השופטים בזמן הזה למשפט ישורו כידוע: