שו"ת תעלומות לב חלק ד פט

הראשונה דמ"ש מידי ספק לא נפקא היינו באותו כדון דאיתיה בתקנתא בחליצה מעולה. ורו"מ הי"ו ער"ב לו וקם עליו וכתב שהוא חילוק מתוק, ואיך תוכ"ד שם המתוק למר לומר דבכל אופן ס"ל להחמיר אפי' במקום שאין בו תקנה. ומי גילה לו רז זה שאם היה בא מעשה לידו כנ"ד שלא היה מתיר בשופי. והגם שלקמן כתב מרן החק"ל שלא מלינו מי שהתיר לכתחי' כיעו"ש הדבר קשה שהרי כל הראשונים דקיימי בשי' של הרמב"ם וגם האחרונים דס"ל דכוותיה דהרמב"ם נקטינן ודאי דאף לכתחילה ס"ל הכי ואולי כונתו שלא ראינו שכתבו כן הלכה למעשה. ומ"מ מבורר שם שכתב וז"ל לדידן מידי ספקא לא נפקא וכו' ע"ש ותיבת לדידן היא שפת יתר. ובהיות כל דבריו שקולים בשקל הקדש צריכים אנו לחילוקו של הרה"ג רב נחמ"ן ז"ל דתנא דידן פסק כן לעי"ת אינדירני שלא קבלו הוראות הש"ע אלא להחמיר ולא להקל וכו' כיעו"ש. וכבר השבתי על דבריו בתשובתי ההיא. מ"מ הרואה יראה שמרן החק"ל בתשובתו זאת דסי' כ"ז ובחק"ל אה"ע סימן ז' שהביא מחלוקת זה לא העלה על דל שפתיו ולא הביא מ"ש בש"ע ולא הזכיר דעת מרן וזו מן התוכחות דס"ל דמרן ז"ל לא גילה דעתו. א"כ פש גבן מחלוקת הרמב"ם והרא"ש וכיון דעיקר קבלת סברת הרמב"ם היתה בערי המערב וא"י. ובחו"ל לא קבלו בפירוש סברת הרמב"ם, א"כ שפיר כתב לדידן דהיינו לבני חו"ל שהוא מקום השאלה מידי ספקא לא לא נפיק שהרי גם בספרד קבלו הרא"ש לרבן כמ"ש בשה"ג מער' א' וגם הרדב"ז בח"ב סי' תר"ד כ' דאע"ג דהרא"ש אחרון והלכה כבתראי מ"מ הרמב"ם מאריה דאתרא וכבר קבלו כל אלו הגלילות פסק דינו ע"כ. והיינו ודאי לבני א"י וגלילות המערב ומצרים. ובספר דינא דחיי ח"א דע"ט ה"ד הי"מ כתב שכיון שהרא"ש סובר נגד הרמב"ם הכי נקטינן דהוא הרב המלמד דעת חכמה ובינה בספרד ע"כ. והי"מ בכללי הרא"ש הביא אח"כ סברת הרדב"ז ושוויה כחולק על זה ואין כאן מחלוקת כי הרב החבי"ב ז"ל דבר לבני חו"ל. ובכן שפיר כתב הגאון מז"ה דלדידהו בחו"ל לא נפיק מידי ס' מפני ס' הרא"ש ולא ראינו מי שהתיר באותם הארצות לכתחילה הפך ס' הרא"ש. אך לדידן שקבלנו הוראות הרמב"ם ודאי דאזלי ומודו דנקטינן כוותיה גם לכתחילה. ואולי שגם לדידהו באותו נדון דאיתיה בתקנתא להמתין לחליצה מעולה ס"ל דלא עבדינן עובדא לכתחילה ודוק

ו' בדין איסור שיש ס"ס להק' וס"ס להחמי'

וחזיתיה להרב הפוסק הי"ו שיצא לידון בדבר חדש דהכא איכא ס"ס להחמיר והאריך להשיב איך עבידנא ס"ס להקל ככל הכתוב בדב"ק באורך. והנה מלבד דאחרי שביארנו דבנ"ד הו"ל ס' פצו"ד ואין איסורו אלא מדרבנן וכבר כתב השעה"מ בהלכות מקואות דרוב הפוס' מתירים גם בתרי ספקי להחמיר מדרבנן. והגם שמז"ה הגדול בחק"ל מה"ב אה"ע סי' כ"ז כתב שאין זה ברור מ"מ הסכים שאם ב' הספקות שקולים נקטינן להקל ע"ש ובנ"ד ב' הספקות שקולים הם. כי הספק הא' שמא לא היה ע"י התחבושת הו"ל רובא להתר שהרי ביארנו ונבאר שכדעת הרמב"ם המתיר בע"י חולי סברי רובא דרבוותא וגם הס' הב' שמא ע"י תחבושת הו"נ רובא להתיר בהצטרף ס' הסוברים שכל שעיקרו ע"י חולי אפילו ע"י חתך סכין בידי הרופא שרינן ליה. והסוברים עכ"פ דע"י תחבושת ורטיה שלא נגעה בו יד אדם כלל שמתירים. וכגו"ד ודאי אזלינן לקולא כמ"ש הגאון מז"ה בחק"ל יו"ד ח"א סימן קכ"ו. עוד זאת שאנו לא באנו לידי מדה זאת אלא לרווחא דמלתא וכבר הבאתי שם מ"ש הרב בעי חיי בחיו"ד סימן ק"ח דאפילו בסברא דחויה עבדינן ליה כיעו"ש וכונתי בזה דהגם דבע"י חולי בלי נגיעת י"א כלל נקטינן כהרמב"ם שקבלנו הוראותיו ובפרט דרבים אשר אתו. אך כיון שנוספה נחלתו שיש לחוש שמא התחבושת גרמה נטילת העטרה. ויש מי שסובר שבזה גם הרמב"ם יודה להחמיר. הגם שהיא סברה דחויה כמו שביארתי. מ"מ לצאת ידי ס' אמרנו וענינו שיש ספק מעיקרא שמא לא היה ע"י התחבושת. ואפילו אם היה מי שמחמיר בתחבושת היינו משום חומרא ובהצטרף ס' אחר מתירינן מעין למ"ש הרב שער אשר ביו"ד סי' יו"ד ד"ה ע"ג והוא ברור

ומ"ש להשיב לזה שאין כאן אלא ספק אחד ומחצה וכו' עי"ש שותא דמר לא גמירנא דהא בס' באונס דשמעתין דכתובות הו"ל חד לקולא וחד לחומרא באונס להתר וברצון לאסור גדולה לאסור וקטנה להתר והאי דידן הוי רובו להתר ס' מאליה וכולו להיתר ס' ע"י תחבושת ויש אוסרים ויש מתירים, ואתמ"ל ע"י התחבושת ובמחלוקת שנויה אימור הלכה כהמתירים וזהו התוספת התר שכתבתי דל"ד לשם אונס חד הוא שכתבו ה התוספות. דהתם בס' ברצון הוא איסור ודאי אלא שאותו רצון חשבינן ליה אונס בקטנה. משא"כ הכא גם מצד האיסור כשתאמר שע"י התחבושת היה אינו ודאי איסור שהרי רבו המתירים, ועיין להרב שער אשר ח"א דפ"ב ואכמ"ל ומ"ש רו"מ הי"ו שהתוספת התר שהוא שמא ע"י התחבושת הוא גרעון שאינו מתיר בשופי וכו'. אתו הסליחה שלא דקדק יפה בדברי כי התוספת התר הוא שמא לא היה ע"י התחבושת והו"ל התר גמור לדידן ודוק כי התוספת התר די באחד מן הספקות כיון דלא דמו לההיא דס' באונס דשמעתין דבכל הב' הספקות ההיתר והאיסור שקולים וכמובן. ועוד י"ל דלא מקרי שם אחד כיון שהספק הא' הוא ס' במציאות משא"כ התם ודוק היטב. ועיין להרב בית אפרים אה"ע סימן ב' ד"ד ע"ד ודוק שם

ומה שהוסיף לומר דהכא יש ג' מחלוקות בדבר במה שהוסיף ס' ר"י מטראני הא' ואחרון שפוסלים גם ע"י רעמים וכו' כיעו"ש לדידן לא נפק"מ מידי אלא שהוא מוסיף שבע"י חולי גם הר"י מטראני פוסל כסברת הרא"ש ודעמיה. ומ"ש הכנה"ג שם על סברת הרימ"ט שאין ראוי להשיאו לכתחילה ודאי הדין עמו לדידהו. אך לדידן שקבלנו הוראות הרמב"ם נקטינן כוותיה. ומכאן תשובה ג"כ לס' הרבנים בספר תומת ישרים שהסכימו שאין להתירו לכתחילה ומהריב"ל ז"ל ג"כ שנראה סובר כן היינו ודאי לבני חו"ל שראוי לחוש לכתחילה לס' הרא"ש וכמו שביארתי

ז אם ראוי להחמיר נגד מרן גם במקום שאין תקנה בדבר: