שו"ת תעלומות לב חלק ד פח

החולקים עליו לשאר המקומות שלא קבלו הוראותיו ע"כ ה"ד הי"מ בכללי ש"ע אות ג'. ועיין צדק ומשפט בתשובה שבתחילת הספר סימן א' ובספה"ק תע"ל ח"ג בקונט' הכללים ואין הפנאי מסכים להאריך בזה. מ"מ הדבר פשוט וברור שאין מקום לומר שבב"י יפסוק כהרמב"ם ובש"ע כהרא"ש וכמו שנתבאר וממילא מובן שכל מה שהאריך עוד הרב הפוסק הי"ו לבאר שמרן ז"ל כיוין בב"י להלכה כהרמב"ם ולכן שינה מלשון הטור והביא סברת הרמב"ם באחרונה ובמילת אבל. ובש"ע הפך הסדר להורות שפוסק כהרא"ש למקומות שלא קבלו הוראות הרמב"ם ז"ל כיעוש"ב הוא משנה שאינה צריכה כי דבר זה אי אפשר לאומרו כמו שביארתי. ואכתי לא ק"מ על מרן דמחלפא שיטתיה מב"י לש"ע בסדר שהביא הסברות. שכבר כתבנו לעיל שאין כללים אלו אמורים בב"י וש"ע אלא דוקא בסתם וי"א או י"א וי"א וכיוצא ובסגנון לשון זה שהזכיר הסברות בשמם אין שום כלל מוסכם. ועל כן הסכימו רבני האחרונים לומר שלא הכריע בדין זה

והנה הרב חת"ס ז"ל בא"ה סימן טו"ב כתב דבש"ע פסק בדעה ראשונה כוותיה דהרמב"ם שהיא העיקרית, וע"ז תמהתי בתשו' הראשונה דעד כדון לא שמענו כזאת אלא בסתם וי"א ולא בסגנון לשון זה. והרב הפוסק הי"ו יצא לישע להליץ בעדו דחשיב ליה להא כסתם וי"א מדכלל הכל וכו' וסיים דהדקדוק הוא נכון ודוקא למקומות שקבלו הוראות הרמב"ם וע"כ שינה דרכו להזכיר שם הרמב"ם לומר דבמקומו איירינן. אבל לשאר מקומות כרש"י והרא"ש וכו' עכת"ד הנה כאן חזר לומר דכש"ע עצמו פסק מר כי אתריה ומר כי אתריה. והיינו ממש מה שכתבתי בתשובתי הראשונה שמרן ז"ל לא גילה דעתו ולא הכריע. רק הראה לנו סברות הפוסקים וכל אחד יפסוק כמי שקבלו הוראותיו. וכמו שהעלו גדולי האחרונים וכאמור ונבאר עוד להלן

ד' היכא שבש"ע מזכיר בפי' ס' הרמב"ם

ברם במ"ש לפרש כונת החת"ס דס"ל שבסדר לשון זה כיוין מרן להכריע כסברת הרמב"ם ז"ל ולא גרע מסתם וי"א ואע"פ שהוסיף לבסוף תי' ולהרמב"ם הוא לאפוקי מקומות שלא קבלו הוראותיו ובכ"ז חשיב סתמא כיעו"ש. לכאורה היה נראה דשפיר קאמר שכן מצינו בחו"מ סימן מ"ו ס"י במי שחתם על השטר ובא להעיד שסיים אלו הם דברי הרמב"ם וי"ח וכתב הכנה"ג שם בהגב"י צ"ג שכפי סברת הפוסקים שדרך הש"ע לפסוק כס' שכותב בסתם אפשר דגם כאן ס"ל שסברת הרמב"ם עיקר הואיל וכתבה בסתם אע"פ שכתב לבסוף אלו הם דברי הרמב"ם ע"כ ואף שהכנה"ג בדרך אפשר אמרו. כבר בא חכם הרב צדק ומשפט ז"ל שם והכריח שכן הוא האמת דאלת"ה היל"ל וחלקו עליו והכי נקטינן כמ"ש בסי' ס' עי"ש. וכן משמע מההיא דסימן מ"ח ס"ב במת תוך זמנו שכ' להרמב"ם א"צ שבועה וי"א שצריך ומד' בב"י משמע דנקטינן כהרמב"ם ובסי' קמ"ג ס"ג וסי' צ"א ס"ח וסי' קכ"ט ס"ד הביא דברי הרמב"ם ב"ם באחרונה. וכן בסי' ק"מ ס"ח הביא בסתם סברת החולקים ואח"כ ס' הרמב"ם בשמו. ובסימן ק"י ס"ד הביא ג"כ דברי הרמב"ם באחרונה והעלו האחרונים שפסק דלא כהרמב"ם ובסי' פ"ז סי"ח כתב להרמב"ם אף שבועת היסת בשם וכינוי ולא הודו לו. וכן בסימן קל"א סי"ג הביא סברת הרמב"ם וסיים וחלקו עליו והכי נקטינן. ובסי' ע"ב סי"ט בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר כתב להרמב"ם היינו כלים העשוים שתחילת עשייתם וכו' ולהרי"ף ור"ת כל כלי וכו' וכתב הרב מים רבים באה"ע סימן י"ח שדעת מרן לפסוק כהרי"ף ור"ת וכתב הרב צדק ומשפט דחשיב ליה כיש מי שאומר וי"א דהלכה כרבים. והנה כיוצא בזה הן רבים הם בחיו"ד ובחא"ח ובחאה"ע וכמו הא דנ"ד בסימן ה' שכתב סברת הרמב"ם בראשונה ובב"י הפך הסדר וגם בש"ע בסימן זה ס"ג הביא סברת רש"י והרא"ש בראשונה וסברת הרמב"ם באחרונה. והרב שדי חמד ז"ל בכללי הש"ע אות ג' כ' דכל שמזכיר סברת הרמב"ם בשמו בפירוש אינו מקפיד וממילא משתמע דסברת הרמב"ם עיקר בחיבור זה וכו' עי"ש. ואני בעוניי אחר שבדקתי ברוב המקומות שהזכיר שם הסברות בשמם כר"ל שכל מקום שהזכיר בש"ע הס' בשמם הוא שלא רצה להכריע ולגלות דעתו. אלא היכא שכתב בפירוש והכי נקטינן וכדומה. וממילא ודאי שבמקומות שקבלו הוראות הרמב"ם שהולכים אחר הוראותיו. אבל לומר שאם הביא ס' הרמב"ם בתחילה הו"ל כסתם כמ"ש החת"ס. או אם הביא ס' באחרונה כמ"ש הרב יעב"ץ דנקטינן כוותיה זה ודאי שא"א לאומרו ומבואר בהרבה מקומות שאין בזה כלל ברור. ואם בכל הכללים הקבועים כתב הרב בני יעקב בדרי"ד ע"ג שאם קבלנו הוראות מרן לא קבלנו גם הכללים האלו בדעתו עי"ש, ואם אינו ענין לאותם הכללים שנתקבלו מכל רבני האחרונים כסתם וי"א או י"א וי"א וכיוצא, תנהו ענין להיכא ששינה הסדר וכתב הסברות בשם אומרם שיש לומר שלא כיוון בזה לפסוק הלכה ולא גילה דעתו מקרי וכמו שהארכתי בתשובתי הראשונה יותר מדי ודי בזה להפיס דעתו של הרב הפוסק הי"ו והוא ברור

תו חזיתיה למני"ר הרב הפוסק הי"ו שהדר תנא ממ"ש בתחי"ד דמרן ז"ל בש"ע פסק כשניהם הרמב"ם והרא"ש למר כי אתריה ומר כי אתריה וסיים עתה דמידי ספקא לא נפקא דעת מרן עצמו דכיון שלא הכריע סתמו כפירושו דאזלינן לחומרא ככל הכתוב בדב"ק וכבר כתבנו בזה ככל הצורך שבדין זה דינינן כאלו מרן לא גלה דעתו כלל. ואף אם היה מקום לומר שדעתו להחמיר כל שלא פסק בפירוש כאחד מהם כדרכו בקדש בסתם או י"א בתרא וכדומה לא גילה דעתו קרינן ביה. וכל לעומת זה הרב הגדול כמהר"ח מודעי ז"ל בתשובתו ס"ל כל בתר איפכא דסתמו כפי' דס"ל להקל כד' הרמב"ם שרוב הוראותיו על פיו כיעו"ש. וכבר השבתי גם על זה בתשובתי דלעיל שאין סברה לומר כן בדין זה. והאריכות עוד בזה יגיעת בשר

ה' בחו"ל אם יש לחוש לסברת הרא"ש כשחולק על הרמב"ם

זו בלבד מ"ש הרב הפוסק הי"ו שגם מז"ה הגאון מרן החק"ל שכתב דמידי ספקא לא נפקא משמע דחשיב ליה ספק גמור אפילו היכא דליכא תקנתא ולכל העולם כולו קאמר ופשוט. ע"כ פלא בעיני הא דפשיט"ל טובא אחרי שעינו ראה מה שכתבתי בתשובתי