שו"ת תעלומות לב חלק ד פג

אלא אפילו להרמב"ם והש"ע חייב להוציא כיון דליכא אלא ספק אחד וק"ל. וכן הביא הגאון חק"ל בחיו"ד סי' פ"ט דקל"ו ע"א דהראב"ד והר"מ והש"ע ז"ל אסרו בפ"ק כל המשפחה אפילו בס"ס ע"ש ומשמע דבעינן תרי רובי כמו בפי"כ. ואפשר לענ"ד דלהראב"ד אפילו בתרי רובי ל"מ ודו"ק. אלא דהגאון ז"ל שם הביא מרי"ו ורשב"ם ורש"ל ז"ל דשרו בס"ס פסולי קהל. (אולי ע"ז נתכוון כת"ר בדי"ד ע"א לומר דהרמ"ז שם העלה להתיר פי"ק בס"ס) מ"מ אנן אתכא דמרן והרמב"ם סמכינן והם אוסרים לכתחלה אפילו בס"ס. וכ"ש להראב"ד ז"ל

ומאי דמסיק שם דאי בעינן תרי רובי בפי"ק ואם יש להתיר בס"ס מידי פלוגתא לא נפקא ע"ש. אולי הגאון אמר מלתא כדנא למקומות שלא קבלו הוראות הנז' ז"ל. אכן לדידן ליכא פלוגתא ומה גם במקום שהם מחמירים מי הוא זה שיוכל לסמוך ע"ד פוסקים אחרים להתיר לכתחלה נגדם. גם מ"ש שם הגאון הרמ"ז דכיון דספק ממזר שרי מה"ת א"כ אין הספק אלא מדבריהם וקי"ל ספק דדבריהם להקל (ר"ל להתיר בס"ס ושלא להצריך תרי רובי) ע"ש. אכן אנחנו אין לנו בזה אלא דברי מרן ז"ל שסתם לגמרי כדברי הרמב"ם דאפילו בס"ס ליכא למשרי לכתחלה ומי יבא אחריהם להתיר ולהקל כנגדם ח"ו. ואם אפילו בפסולי קהל דמדאורייתא ספקם מותר לא שרינן אפילו בס"ס למרן ז"ל. כ"ש וק"ו בספק פ"ד וכרות שפכה דס"ל להגאון גופיה בחק"ל אה"ע סימן ז' די"ב ע"א דספק פ"ד הוי לרש"י ודעמיה ספק תורה גמור דלדעת רוב הראשונים ספקו להחמיר ומי יקל ראשו עש"ב כמו שהעתיק כת"ר כל דב"ק בדף ט"ו ע"א

ואעפ"י שכת"ר שם בדף ט"ו ע"א וב' הביא דעת החולקים ע"ד הגאון הרמ"ז ז"ל. עכ"פ מדי ספקא לא נפקא אם ספקו מותר מה"ת. ואף את"ל דהלכתא כוותייהו דמותר מה"ת עכ"פ מדר' אסור כשאר פי"ק דלמרן ז"ל לא שרינן אפילו בס"ס. וסברת הרב מראדוויל שבספר נוב"י מה"ק בחאה"ע צריכה תלמוד לעת מצוא בס"ד

מכל אלין תמה אני על כת"ר דפשיט"ל להתיר בעיקרא דדינא דמחמת חולי בלבד בס' אחד מטעם רוב אחד. ואף בספק הב' דע"י תחבושת עם היות כי נתחזק מאד לסמכו מדברי הפוסקים בכ"ז לרווחא דמילתא קרי ליה. עם היות כי מרן לא הכריע. והוא פלא אחהמ"ר

ובפרט שכת"ר העתיק בד"ה ע"ג דברי החק"ל ז"ל במ"ב חאה"ע סימן כ"ז דקל"ה שהקשה על תשובת אהלי תם סימן נ"א שכתב על מ"ח זו דאע"פ שרבו המתירים וכו' נקטינן להחמיר וכו' ע"ש. וע"ז הקשה דהיכי קרי ליה ספק תורה להחמיר נגד רוב וזה אינו וכו' עיש"ב. ולפני זה העתיק מ"ש החק"ל ביו"ד ח"א סימן קס"ו ובאה"ע סי' כ"ז דקל"ה שכתב וכיון דרוב הפוסקים ז"ל מתירים אין כאן ספק דמד"ת אזלינן אחר הרוב ועם שאנו חוששים להחמיר אע"ג דאיכא רוב אין זה אלא חשש דרבנן ובכי הא ל"ח ס' תורה עכ"ל. הרי בהדיא דאע"ג דאיכא רובא מדרבנן מיהא לא שרינן עד דאיכא ס"ס או תרי רובי. ואיך סמך כת"ר להתיר בחד רובא נגד הרמ"ז ז"ל. וכבר ראיתי מ"ש כת"ר לישב על קו' החק"ל על האהלי תם הנז' והוא כפתור ופרח. אלא דלפי הסדר שכתב כת"ר לומר דרבו המתירים כנגד האוסרים נראה שאינם שוים כי המתירים שזכר הם שלשה והאוסרים הם ארבעה והירושלמי מסייעם

ועוד דאם בשוים הכתוב מדבר פשיטא דנקטינן להחמיר ומאי אע"פ דקאמר הא קי"ל דספקא דאורייתא. ועוד דאי בהכי מיירי האהלי תם לא היה נעלם תירוץ זה מעיני הגאון ז"ל אלא ודאי דמסגנון דבריו הבין הגאון ז"ל כי אפילו ברוב גמור חשיב ליה ס' תורה ואהא פריך ליה שפיר

גם א"א לפרש כוונת איש תם ז"ל דהק' דנקטינן להחמיר אפילו נגד הרוב משום דעיקרו הוא ס' תורה אע"ג דהשתא דאיכא רוב אינו אלא מדרבנן וכדברי הגאון ז"ל עצמו. דאלו היה אפשר לפרש כן דברי אהלי תם ז"ל לא היה מקשה עציו כמובן והנה הספרים הנז' בלתי נמצאים פה לעיין בדב"ק טוב. ולענ"ד נראה לישב דברי הרב ת"ם וישר כפשטן וכאשר הבין הרמ"ז ז"ל דהרב סבור דכיון דאיסור פ"ד חמור באיסור לאו דכולל לאיש ולאשה והוא איסור מתמיד לכל ביאה וביאה לא סמכינן ארובא דפ' דרבוותא ואכתי מדי ספקא דאורייתא לא נפקא. ואולי כן הוא סבור בכל איסורי תורה שלא לסמוך ברובא דפד"ר דאע"ג דכתיב אחרי רבים להטות. היינו כשנחלקו פנים בפנים בב"ד או בסנהדרין. ובכ"ז לא נצחו המועטים את המרובים. אבל בפד"ר שלא ראו איש את אחיו מאן לימא לן שגם אם היה להם ישיבה א' בעולם והוו שקלו וטרו פנים בפנים מי יאמר שלא היו נוצחים המועטים את המרובים, דמה"ט קי"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב בפד"ר ואמרינן אוקי ממונא בח"מ ואומרים קי"ל אע"ג דבסנהדרין מפקינן ממונא אפומא דרובא כנודע ואפילו לדיני נפשות משום דהוי רובא דמנכר שלא יכלו המועטים לנצחם בפלפולים. ובכן שפיר כתב דאע"פ דאיכא רובא דפד"ר אכתי חשיב ס' תורה וחשיב ספק דאורייתא ולחומרא ת"ב. וזהו מה שהביא כת"ר בדף ט"ו סע"ג בשם החק"ל אה"ע סימן ה' שהביא מדברי הרמב"ן ז"ל ורבינו בחיי והרא"ש שכתבו דרצון הבורא לעשות כמו שדנו רוב הסנהדרין אפילו אם טעו עכ"ל. הרי דהגדולים הנז' לא כתבו זה רק על רוב הסנהדרין דהוי רוב מתוך כלו לא על רוב דמחלוקת הפוסקים וז"פ. וזהו א' מן הטעמים דמחמירינן באיסורי תורה ולא סמכינן ארובא עד דאיכא ס"ס ואיכא למ"ד דאף בזה לא שרינן. ואיכא מאן דלא חשיב ס"ס בפד"ר וק"ל

ואולי מטע"ז כתב החק"ל לרבני אינדירני דמידי ספק לא נפקא אי משום דאע"ג דאיכא רוב אכתי מדרבנן יש להחמיר או דחשש לסברת אהלי תם דאכתי חשיב ספק תורה. ואע"ג דמפשט דברי החק"ל בכמה מקומות משמע דלא סבר כוותיה. אולי בהא ] שהוא איסור חמור חשש להחמיר

איכו השתא שפר באנפאי לעמוד על פרק זה בורר מאי דפשיט"ל ליה למר תנא דבי אליהו הי"ו דרוב הפוסקים קיימי כשיטת הרמב"ם. דאברא דהרמב"ם ז"ל בפי"ו מהא"ב והסמ"ג והרמ"ה שהביא רי"ו בנכ"ג ח"ד (ולדעתי לא נמצא כן בביאור בדברי הרמ"ה בספריו יש להסתפק בעדות זה שהרי הטור לא הזכיר רק הרמב"ם ולמה רי"ו זכר את הרמ"ה ולא זכר להרמב"ם דקדים והיו אז ספריו יותר מפורסמים מפסקי הרמ"ה