שו"ת תעלומות לב חלק ד פב

גופא מידי ספקא לא נפקא וכמ"ש לעיל, ועוד אי"ה נרחיב הביאור לקמן

ועוד דהכא בנדון דידן יש שלש מחלוקות בדבר א' הרמב"ם ז"ל מתיר ע"י חולי. רש"י והרא"ש ז"ל אין מתירים אלא ע"י רעמים וברד וכ"ש ממעי אמו ור"י מטראני הא' והב' אין מתירים אלא ממעי אמו ולא ע"י רעם וכיוצא וכמ"ש הכנה"ג שהביא בתו"י ז"ל ע"ש. וכן כתב הש"ג בשמו ר"פ הערל ע"ש ולמרבה היה לנו לתפוס סברת הרא"ש ז"ל הא האמצעית וצ"י. וע"ש בכנה"ג ז"ל שכתב ע"ד ריא"ז א' וב' דקרוב הדבר דאין להשיאו אשה ישראלית לכתחילה אפילו ע"י רעמים ע"ש. ואם רבינו הכנה"ג חשש לריא"ז ז"ל להחמיר נגד הרא"ש ורש"י ורבים דעמייהו ז"ל וכ"ש שהוא נגד הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הברכ"י על דברי אדמת קדש ז"ל בסימן ה' בכ"ז חשש לדעת ריא"ז ז"ל דהוו מיעוטא דמיעוטא איך לא נחוש לדעת רש"י והרא"ש ורי"ו והטור ורבינו ישעיה הראשון והאחרון ז"ל גם עמהם המצטרפים עם הנז' להחמיר בע"י חולי. וגם ג' הרבנים שבספר תומת ישרים ז"ל חששו להחמיר. וכן מהריב"ל ז"ל אע"פ שהיה בנדונו יתר שאת צרוף דעת ר"ת ודעמיה עם דעת הרמב"ם ועשהו כס"ס. בכ"ז אי לאו טעמא דחומרא דאתי לידי קולא היו מכריחים אותו להוציא וכ"ש לדעת מהרי"א ז"ל שבתו"י ז"ל שרמז כת"ר שגזרה חכמתו שחיב להוציא ומה גם כי דעת רבינו ברוך המובא במרדכי ז"ל דאפי' בס"ס גמור דעדיף מרובא כנודע סבר דיש להחמיר. ומהריב"ל ז"ל בנדונו אי לאו משום חומרא דאתי לידי קולא היה מכריחו להוציא אבל אלו היה לכתחילה לא היה מתיר אפי' בס"ס ואף דמהריב"ל באיזה מקומות מתיר בס"ס ומהרימ"ט והרמ"ז בחק"ל כמו שציין כת"ר בדף י"ד ע"ג ואין הספרים הנז' מצוים). אולי בזה יודו כדבעינן למימר קמן בס"ד אפי' להוציא האשה. כ"ש שלא להתירו לכתחלה כ"ש בלא שום ס"ס כלל. ואדרבא בנדון זה איכא ס"ס לאידך גיסא. ואף אי איסור לאו קיל מכרת כמ"ש כת"ר יצ"ו ליבעי לפחות ס"ס דעדיף מרובא. גם מ"ש בשם הרמ"ז ז"ל בחק"ל בשם הרדב"ז ז"ל שחלק בין איסור אשת איש ליבום ע"כ (אינם מצוים) מה יושיענו זה. דהרי באיסור א"א אפי' בספק קידושין דלא אתחזק איסורא כתב קרובו בשו"ת חיים שלום ז"ל סי' כ"ב דיש להחמיר אפילו אי איכא תלת ספקי אלא בשעת הדחק ובמקום עגון ע"ש, וע' שער אשר ז"ל סימן כ"ט דפ"ט ע"ג בכל זאת הגאון שער אשר לא התיר בנדונו אלא בתלת ספקי דאתו כלהו מרובא. ובכדי שלא לפוסלה לכהונה כיע"ש והוצרך לתלת רובי משום חששא דס' רבינו ברוך וס"ס דפד"ר דאיכא למ"ד חד הוא עש"ב. ואיך אנחנו נתיר איסור לאו בלא שום ס"ס וברוב אחד אם ישנו

איך שיהיה ועוד אני אומר דאפילו אי מרן ז"ל סתם לגמרי בזה כדעת הרמב"ם ז"ל בלי חולק, בכ"ז באיסור חמור כזה היה לנו להחמיר לחוש לדעת מהר"מ סוזין ז"ל והברכ"י חו"מ סימן כ"ה אות וי"ו ומהר"י נבון ז"ל והרמ"ז בספר נדיב לב ח"ב סימן ס"ג וזולתם שציין כת"ר בדף י"ז ע"א וב'. ובנדון כזה הוא מפסולי קהל והוא איסור מתמיד לזכר ולנקבה גם החק"ל ז"ל יודה

ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דמרן ז"ל עצמו נמי כשהוא פוסק באיסורי תורה להקל מן הדין אינו אלא להלכה ולא למעשה אמר מר מלתיה. שהרי בש"ע אה"ע סימן מ"ב ס"ב פסק דאין חוששים לקידו' עד א' כלל. כדעת הבה"ג והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א וכל הגאונים הראשונים והאחרונים וכו' וכמ"ש בב"י ע"ש. ולא חשש לדעת הסמ"ג ז"ל. ובכ"ז בתשובות אה"ע סימן ב' אחר שכתב דכל הראשונים והאחרונים כתבו דאין חוששין. ועכ"ז הוצרך לחלק בנדונו ב' חי' לומר שהם מודים ע"ש. ועיין ביו"ד סי' קמ"א בב"י ז"ל דאההיא פלוגתא דרבינו אפרים ורבינו אליקים שהאריך בב"י להוכיח כרבינו אפרים ז"ל ודלא כרבינו אליקים ופסק בהדיא וז"ל הלכך נקטינן כדברי רבינו אפרים דכלהו סברי כוותיה וליתא לדרבינו אליקים מקמיה דהוי יחיד לגבי רבים עכ"ל. ובכ"ז למעשה פסק כרבינו אליקים לאסור בשו"ת אבק"ר ז"ל סי' ס"ג (אינו מצוי פה) הבי"ד השיו"ב ביור"ד שם ורבים ככה. גם באיסור ערוה אפילו בספק קידושין דאיכא חזקת היתר חשש לס' הרמב"ם המסופקת במקדש בקרובים מצד האם ולא שרי לכתחלה אפילו בס"ס כמ"ש בב"י סס"י מ"ב על ההיא דרבינו יחיאל והבי"ד הרב שיו"ט בסי' ע"ה ולמד ממנו דאפילו בתלת ספקי לא שרי מרן ז"ל כיעו"ש. ואנכי הדל לא כן אנכי עמדי דאינם אלא תרי ספקי וכמ"ש בשאלה נדפסה באחד מספרי הגאון אי"ש ירושלים הראשל"צ יצ"ו איני זוכר שם הספר עתה. ואע"פ שהראב"ד מהרי"ן בורלא ז"ל יישב דברי השיו"ט ז"ל במקומי אני עומד

נקוט מיהא דאיכא מ"ד דאפילו בתלת ספקי לא שרינן בדבר ערוה וגם שכן דעת מרן כדעת הר"ם אשר כוונתו בלתי מבוררת כמ"ש התשב"ץ ורב"א. ואיך לא נחוש אנחנו לדעת ריא"ז והרא"ש והטור ורי"ו דבתראי נינהו ונלוה אליהם ראשון שבראשון מאוה"ג רש"י ז"ל וגדולי המורים שבתו"י ג' המה ומהריב"ל והח"מ ורבים כאלה חשו לדעתם אפילו להוציא ועי' גם כן בקרבן נתנאל שהכריח דהירושלמי כהרא"ש ותמה על הרמב"ם ועל מהרש"ל ואף מהרש"ל והב"ח אפשר דדוקא להלכה כתבו כן ולא למעשה. ומ"מ מידי ספקא לא נפקא כמ"ש החק"ל ז"ל מצורף אל דעת הגאון המפורסם בדורו הרב יעב"ץ (אין שום ספר מספריו פה)

ואע"ג דהכא לאו פסול ערוה הך דנ"ד. בכ"ז למה יגרע מפסולי כהונה שהוא איסור דאינו שוה בכל דאפילו בס"ס ובדאיכא חזקת כשרות לא שרינן לכתחלה וכמ"ש בש"ע באה"ע סי' ב' ס"ה ע"ש דשם מבו' דאין לחלק בין פסולי קהל לפסולי כהונה שהרי שם באותו סעיף כתב וה"ה אם נתערב בה (במשפחה) ס' ממזר (דאיכא תרי ספקי לא תנשא) או ממזר ודאי (אי נשאת תצא משום דליכא אלא חד ספקא ע"ש. ובב"י סס"י ז' ובחו"מ בסימן ב' ס"ק ט"ז וע' בהרמב"ם פי"ט מהא"ב הכ"ג ובמגיד שכתב דפשיטא דאין לחלק בין חלל לפיסולי קהל כיון דכלהו איסור לאו. אבל מדברי הראב"ד בפיה"מ דפ"ח דעדיות מ"ג מתבאר דפסולי קהל גרעי מפסולי כהונה (לעד"ן משום דפ"ק הוא איסור השוה בכל) ואפילו נשאת תצא אע"ג דאיכא ס"ס ט"ש והבי"ד בכ"מ שם וב"י ז"ל סס"י ז'. אפשר דמטעם זה היה רוצה מהרי"א ז"ל שבשו"ת תו"י ז"ל להכריחו להוציא כיון דנדונו היה פ"ד ודאי וליכא אלא חדא ספיקא דל"מ להראב"ד הנז' חייב להוציא