שו"ת תעלומות לב חלק ד פא

בכגון כדון זה שהזכיר השמות ה' כלישנא בתרא דעת רש"י והרא"ש וקאי באבל רבתי. ומ"ש הירושלמי

ואף לפום מאי דכתיבנא לעיל דמרן ז"ל פסק כשניהם ומר כי אתריה ומר כי אתריה בכ"ז מדי ספקא לא נפקא דעת מרן ז"ל עצמו דאלו הוה פשיט"ל הלכתא כמאן אזלא בבירור, היה פוסק כן בבירור לכל העולם כהרא"ש או כהרמב"ם ז"ל כאשר פסק בהדיא פעמים רבות נגד הרמב"ם ז"ל שקבלו הוראותיו

וכ"ש למה שנתעצם כת"ר ודעמיה יצ"ו לומר דמרן ז"ל לא הכריע כלל. א"כ ודאי משום דחשיב ליה ספק שקול בדאורייתא דאלו יש לו נטיה לאחד מן הצדדים היה לו להכריע. דהא כל עצמו לא בא בחיבוריו אלא לפסוק הלכה ולהכריע וכיון שלא הכריע סתמו כפירושו דאזלינן לחומרא אם לא יצטרף איזה ספק אחר או ספקות מציאות או פד"ר וכיוצא. ומאן ספין ומאן רקיע מומחה ופקיע אשר יבא אחרי המלך להכריע בלא כח אחר

ולע"ד נראה דה"ט שכתב הגאון מ"ז בחק"ל אה"ע מה"ב סי' כ"ז (אינו מצוי) שהבי"ד כת"ר בדף ד' סע"א דכתב דמידי ספקא לא נפקא אע"פ שהוא הוכיח דרש"י כהרמב"ם ס"ל וידע שרבו המתירים כמ"ש כת"ר שם דהיינו משו' דמספק"ל אי הש"ע הכריע כהרא"ש או לא הכריע וממ"נ לא נפקא מידי ספקא וכבר ראיתי מ"ש כת"ר לחלק והוא חילוק מתוק. גם מ"ש הרב נחמ"ן לחלק ומלבד שכת"ר דחה חילוקיו, עוד בא דברי הג' ז"ל דאמר דמידי ספקא לא נפקא משמע דחשיב ליה ספק גמור ולחומרא ואפי' היכא דליכא תקנתא כנ"ד ולכל העולם נמי קאמר ופשוט. ודלא ממ"ש הרב נחמ"ן וכת"ר יצ"ו

וא"כ בנדון כת"ר דנוספה נחלתו בספק אם מאליה נפלה או ע"י תחבושת בידי אדם דיש פוסלים אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל א"כ הא איכא ס"ס להחמיר ס' כהרמב"ם ואת"ל כהרמב"ם שמא ע"י התחבושת בידי אדם נפלה ומודה הרמב"ם ז"ל ומתהפך שמא ע"י התחבושת ופסול. ואת"ל מאליה נפלה מחמת החולי שמא כהרא"ש ז"ל דאפילו מאליה ע"י חולי פסול

וכבר ראיתי שכת"ר עשה ס"ס להקל בדף י"ד ע"ג ס' ע"י תחבושת או מאליה, ואת"ל שמא ע"י תחבושת שמא הל' כהסוברים שגם בזה מותר כל שעיקרו ע"י חולי כמ"ש שם באורך. ועי' בשער אשר ז"ל אה"ע סי' ח"י דף ס"ו ע"ב ד"ה אלא. ואף אם נניח כדעת כת"ר דהוא ס"ס להקל. אכתי איבעי לן למנקט לחומרא כיון דיש ס"ס להחמיר ולהקל א"כ אית לן למנקט לחומרא

ואעיקרא דדינא לא ידעתי איך יצויר עשות ס"ס להקל, דאיברא ודאי דספק א' במציאות גמור וא' בפד"ר עדיף מהיכא דתרווייהו בפד"ר וכמ"ש כת"ר. ברם הכא אין מקום לס"ס כלל דכל מיני ספק ספקא דעלמא דבכל ספק יש בו צד המתיר לגמרי אלו יונח שכן הוא, דוגמא לדבר הך ס"ס דמהריב"ל ז"ל שזכר כת"ר אלו יוכח דה' כר"ת ז"ל אפילו ניטלה בידי אדם מותר גמור ואלו יונח דהלכה כהר"מ ז"ל הוא מותר גמור. ע"כ בהצמדם יחד חזו לאצטרופי

וכן ס' באונס אלו יונח כי כן היא מותרת גמורה ואלו יונח שהיתה קטנה גם כן מותרת, אלא משום דשם אונס חד הוא כתבו התוס' דל"ח ס"ס כמ"ש בכתובות ד"ט כאשר רמז דבריהם כת"ר

אכן בספק מאליה ע"י חולי או ע"י תחבושת דחשיב למ"ד בידי אדם אין שום צד מתיר לגמרי דאפי' את"ל מאליה ע"י חולי הרי הרא"ש ז"ל פוסל וכ"ש אם ע"י התחבושת ע"י אדם דאיכא מ"ד דגם הרמב"ם ז"ל פוסל ואין הב' ספיקות מצטרפים אלא להחמיר

ועוד השני צדדי ההיתר כולם כאחד אינם אליבא דהרמב"ם ז"ל ומה כח היתר הוסיף הס' הב' על ההיתר הא' דמחמת חולי כשר אדרבא מגרעות נתן להיותו מורכב מחולי וע"י אדם. בשלמא הך דמהריב"ל הם ב' ענינים נפרדים דבביצה לר"ת מותר אפילו בידי אדם. ואף להחולקים עליו בידי אדם אפשר שיודו ע"י חולי ולאו דוקא ביצה אלא גם בכרות ופצוע ודך. אכן באת"ל ע"י תחבושת איך אפשר שהרא"ש יודה מפני שנוסף לו יותר גרעון דתחבושת דאולי הרמב"ם ז"ל מודה דפסול וזה גרע טובא מס' באונס וס' קטנה. דהתם כל אחד מהב' צדדים אלו נודע שכן היה מותר גמור בכל אחד מהם לבדו והיו ראוים להצטרף אי לאו דשם אונס אחד הוא וק"ל. והספק שכתב לחלק בין סכין לתחבושת ורטיה. אחמ"ר אין מקים לחלק כלל למ"ד דפוסל ע"י סכין משום דחשיב ליה בידי אדם. ה"ה נמי אם נתינת הרטיה בידי אדם כ"פ כורתת. דמ"ל אם סכין או אבן או צור או קנה או סם השורף וכיוצא

והנראה ברור דכת"ר אזיל לשיטתיה דפשיט"ל לפסוק כהרמב"ם ז"ל ודעמיה כה' פסוקה לעשות מעשה אפי' לכתחלה בלי שום חשש כלל. אלא שחשש לדעת הסוברים דבסכין ורטיה מודה הרמב"ם ז"ל. ע"כ המציא הך ס"ס ובכ"ז יש לצדד טובא ואכמ"ל דאף אם נניח דה' כהרמב"ם בע"י חולי בכ"ז אין כאן אלא ס' אחד ומחצה וגם זה אינו אלא מטעם א'. דהן אמת דאלו יתברר שמאליה נפלה ע"י חולי הוא מותר לגמרי לפי מה שהנחנו דה' כהרמב"ם ז"ל אבל אם נניח דהיה ע"י תחבושת אין שם אלא מטעם ספק א' אם גם בזה מכשיר הרמב"ם ז"ל. וגם זה מטעם החולי

לא כן בהך דמהריב"ל ז"ל בין אם נניח דה' כר"ת ז"ל בין אי כהרמב"ם ז"ל הוא מותר גמור, אחר שהם מטעמים שונים, וכל א' מוסיף על הב' דאי כר"ת ז"ל אפילו בידי אדם. ואי כהר"מ ז"ל לאו דוקא ביצה. וכן ס' באונס מן הדין אף בגדולה ס' קטנה מתיר אף ברצון. לא כן בנ"ד דמלבד שהם משם א' שכל טעם ההיתר בב' ספיקות הוא מחמת חולי. עוד בא דהצד דע"י תחבושת אינו מוסיף בהיתר מן הדין אלא הוא גורע שהרי הוא שנוי במחלוקת ואינו מוסכם וגרע טפי מס' קטנה שהוא היתר ברור ואפי"ה קרו ליה התוס' ז"ל שם א' והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי מ"ש כת"ר בסוף די"ד והנמשך שנרגש מזה ופשיט"ל דהם ב' שמות. (ולא ידעתי איך שהרי טעם דמחמת חולי הוא המתיר בשניהם) מפני דהכא איכא תוספת היתר (לא ידעתי מי תלה זב"ז הלא ס' באונס ספק ברצון כל אחד מוסיף על חברו וכנז' ואפ"ה חד שמא מקרו כ"ש הכא דהתוספת הוא גרעון שאינו מתיר בשופי דאלו נתברר שהיה מצד התחבושת שהיה מניח כפעם בפעם עד שנתמססה ויצאה באחרונה ההיתר שנוי במחלוקת דהתוספת דבעינן הוא תוספת היתר מן הדין) וזה אף לפי המונח שהניח כת"ר דה' ודאי כהרמב"ם ז"ל וכאלו אין שום ספק. אבל לענ"ד היא