שו"ת תעלומות לב חלק ד עח

כעל כל גדולי המורים ז"ל. והלא בכמה דינים קי"ל כוותיה ובכמה דינים חשו לדעתו כנודע ואכמ"ל. ועוד דבהא הרי כתב הכנה"ג באות ה' בשם תו"י ז"ל סי' נ"ה דמצא בספר ישן של רש"י שכתב בהדיא דאפילו ע"י חולי בידי אדם מקרי ע"ש. והא ודאי דלהלכה ולמעשה כתב שם רש"י ז"ל כן. ובלא"ה כיון דמרן ז"ל הבין כן מדבריו בב"י והזכירו בש"ע ודאי דלפסק הלכה נתכוון. עוד מובן הדבר דמרן ז"ל כיוון לפסוק כהרא"ש ז"ל מדהוסיף לכתוב וכ' הרא"ש ז"ל דהכי משמע בירושלמי. וזה חידוש שאין דרכו של מרן בש"ע לרמוז שרשי הדינים ומוצאם אלא ודאי דלחזק הפסק נתכוון לגלות טעמו שפסק כהרא"ש משום דרש"י הכי ס"ל ומשמעות הירוש' נמי, משא"כ להרמב"ם ז"ל המיקל וק"ל. ומאי דתלי משמעות הירושלמי בהרא"ש ז"ל, קושטא דמלתא קאמר דהרא"ש ז"ל קאמר לה שהוא הוא שעיין והוליד זה מהירושלמי ומר"ן ז"ל סמך עליו בלי ס', דאלו היה לו איזה ספק בדבר, רצוני בבאור כו' הירוש', היה לו להקשות עליו ולפחות לא היה לו לכתוב בש"ע דבר שאין דעתו מסכמת בו, ובפרט כי אין דרכו להזכיר בש"ע אפי' המקור הברור, כ"ש דבר המסופק, אם לא שסמך עליו וכיוון בזה לחזק הפסק כהרא"ש ז"ל משום סב' רש"י ומשמעות הירושלמי. דמש"ה נמי לא צרף עם הרמב"ם דעת הסמ"ג והרמ"ה וכו' דקיימי בשטתיה ושוייה כיחידאה. משום דס"ל לפסוק לחומרא כהרא"ש דהוא בתרא ורוב העולם דנים כמותו וכנז'

עוד הוסיף לומר, מלת אבל לרש"י והרא"ש ז"ל לחזק הענין כי דעתו מסכמת להלכ' פסוק' כרש"י והרא"ש ז"ל כי כן הוא טבע הלשון וכן מוכח למבינים וכמ"ש הי"מ ז"ל בכללי הריב"ה ז"ל אות ט' ושכן מצא להב"י ז"ל ועיין מ"ש שם הי"מ אות ה' באורך. איך שיהיה כיון דהרב"י ז"ל גופיה דייק הכי וגם הוא טבע הלשון מזה מוכח בהדיא דמרן ז"ל כיוון להכריע כהרא"ש ז"ל מכל הצדדים הנז' ומהטעמים הנז'. ולענ"ד נראה ברור שגם האחרוני' הסוברים דגם בסתם וי"א גם בי"א וי"א לא חשיב הכרעה, הכא יודו דמרן ז"ל הכריע בזה, מדהקדי' סברת הרמב"ם ז"ל לבדו וסברת הרא"ש באחרונה ותלה לה כיפי ממאוה"ג רש"י ז"ל ומשמעות הירוש' מה שאין דרכו ומשלים כנגד כלם במלת אבל וכנז'. ודברי הגאון זא"ב יצחקי ז"ל צל"ע ומע' הרב הפוסק נר"ו כבר הרגיש בכל זה ודחאו כיע"ש. ואני בעניי מה שנלע"ד כתבתי ועמו ועם הסוברים שמרן ז"ל לא הכריע הס"ר

וראיתי כי מע' הרב הפוסק נר"ו אחר שהביא דברי הרב ברכת אברהם וזולתו ז"ל דכי כתב מלת אבל חשיבא הכרעה. וגם הסברה האחרונה חשיבא דקשה דא"כ נמצא מרן ז"ל כלפי סנאיה תבריה לגזיזיה דבב"י כתב מלת אבל על דברי הר"מ ז"ל שכתב באחרונה גם כן ונמצא כמזכי שטרא לבי תרי. זוהי כונת קושיתו. ומזה חזק סברתו לומר דמרן ז"ל לא הכריע. ולענ"ד נראה דהיא היא הנותנת לומר דמרן ז"ל הכריע גם כן כהרמב"ם ז"ל למקומות שקבלו כהרמב"ם ז"ל גם בש"ע כיוון לזה כאשר יבא בס"ד. ובאמת תמהתי על מ"ש הרב הפוסק יצ"ו דמרן ז"ל נקט להו כסדר קדימתן בזמן ונרגש דרש"י ז"ל קדים טובא להרמב"ם ז"ל וחזר לכתוב דאינו פוסק. והוא פלא דאף לפי דעתו הרי הפסיק בו בין הר"מ להרא"ש ז"ל ולא הוי כסדר קדימתן. גם הדבר תמוה דמרן ז"ל יזכיר בקיצור סב' מפרש ח"ו ללא הועיל חלילה. גם מה שפירש הב"ח וזולתו דברי רש"י כהרמב"ם מה יתן ומה יוסיף כיון דאתכ' דמרן סמכינן והוא דקדק כן בב"י ז"ל מלשון רש"י ז"ל עצמו וא"א לומר דמרן ז"ל להרא"ש קאמר שכן דעת רש"י וליה לא ס"ל כמ"ש כת"ר. ועוד דא"כ איך צרפו עמו בש"ע, ובלא"ה הרי נמצאת דעת רש"י מפורשת בספר ישן וכנז"ל ונאשר פירשו הרא"ש ומרן ז"ל

גם מה שהביא כת"ר יצ"ו מהרב זרע אברהם ז"ל אה"ע סי' י"ב שכתר דבש"ע הביא הד' במחלוקת כאשר יראה הרואה עכ"ד. ומלשון זה רצה להוכיח כת"ר דכונתו לומר שלא הכריע והיינו משום הזכיר השמות וכדעת כת"ר שיחיה. ועם כת"ר הס"ר אי מהא לא איריא דהרב הנז' אזיל לשטתיה דס"ל דגם בסתם וי"א גם בי"א וי"א ליכא הכרעה כמ"ש הרב י"מ ז"ל בכללי הש"ע סס"י י"ז בשם הרב הנז' ז"ל, דאיהו אחד מן החולקים בכללים הנז'. וכבר רמזתי דיש לתמוה עליו דבזה דכתב הש"ע רש"י והרא"ש וירושלמי והוסיף לכתוב אבל אין לך הכרעה גדולה מזו וצ"ע. ואולי הרב סובר דלא חשיבא הכרעה גמורה אלא כשיסתום לגמרי ולא יזכיר כלל דעת החולק אבל הכא שהזכיר דעת החולק לא חשיבא הכרעה גמורה. אלא דהאריך הש"ע לחזק ד' הרא"ש בש"ע בכל הנז' בכדי לחוש ולהחמיר כדבריו גם במקומות שקבלו הוראות הר"מ ז"ל מספקא. וע"כ פסק שם הרב להחמיר ע"ש

איך שיהיה מדברי הרב ז"א הנז' אין ראיה, דאנן השתא קיימינן לפום סוגיין דעלמא וגם כת"ר כן מורה ובא דהלכה כי"א בתרא והא עדיפא טובא וכנז'. גם מה שרמז כת"ר דהגאון הרמ"ז ז"ל כתב דאין לסמוך על כלל זה דמלת אבל בדברי הר"ן ז"ל לענ"ד צ"ע

אבל בדעת מר"ן ז"ל יש לסמוך עליו כיון שהוא עצמו דקדק כן מדברי סמ"ג וכ"כ הברכת אברהם והרדב"ז ורבים מגדולי האחרונים ז"ל כיע"ש בי"מ ז"ל והוא מטבע הלשון ודאי דלהכריע נתכוון וכנז' (לענ"ד הדבר ברור דרש"י ז"ל שהיה מצוי ביד רבינו הרא"ש והטור ורי"ו ז"ל היה כתוב בפי' כמו שכתוב בהרא"ש ורי"ו ז"ל כתיב כ"ג וז"ל בידי שמים ע"י רעמים וברד או לקוי ממעי אמו אבל אירע בו חולי ונסתרס פסול ע"כ. כ"ז הוא לשון רש"י ז"ל אלא דהרא"ש ורי"ו ז"ל הוסיפו דכן משמע בירוש'. והוא מכוון עם מ"ש הכנה"ג בשם התו"י ז"ל שמצא בס' רש"י ישן וכנז' שכתב רש"י ז"ל כן בהדיא. אבל ברש"י שלפנינו ליתא להך סיומא דאבל אם אירע בו חולי וכו'. וע"כ כתב הרב"י דהכי משמע התם מדבריו ומסיק וכן כתב הרא"ש ז"ל בשמו ודוק בלשון הזהב דקאמר וכ"כ בשמי ר"ל דלאו ממשמעות דבריו כתב כן אלא דכן כתב בהדיא ורק כתב שכן משמע בירושלמי. אך דברי רש"י ז"ל כתבם בשמו בהדיא וז"ב. וחלילה להרא"ש ורי"ו ז"ל לדבר כן על מה שהוציאו מדיוק דבריו לכתבו